×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
המקדש על תנאי וכל דיני תנאי, ובו ל״ט סעיפים
(א) הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) ל׳ הרמב״ם בפ״י מה׳ אישות ודבריו מבוארים במשנה וגמר׳ קידושין דס״א ע״א וע״ב
(א) ואם לאו כו׳ – פי׳ אפי׳ אם לא נתקיים מחמת אונה כ״כ ב״י בשם הר״ן.
(א) ואם לאו אינה מקודשת. ואף על פי שמחמת אונס לא קיים תנאו. אפ״ה אינה מקודשת דאונסה כמאן דלא עבד וכר׳ יוחנן בירו׳ (הביאו הר״ן בקידושין פרק האומר דף תרמ״ח ע״ב והטעם מבואר שם בהר״ן לחלק בין גירושין לקדושין דאונס שייך כשאדם מחייב את עצמו דבר א׳ ואם אירעו אונס יכול לומר אדעת׳ דהכי לא נתחייבתי אבל כאן הא תלי בדעת חבירו ואם אירע אונס לא׳ ע״ד משל לאיש תאמר האשה מה לי לאונסך אני לא נתחייבתי להיות אשתך רק ע״ד שיקוים התנאי וכל זמן שלא נתקיים התנאי אף שמחמת אונס לא נתקיים אינה מתרצה בקדושין וכן להיפך אם לא קיימה האשה תנאי שלה מחמת אונס:
(א) המקדש על תנאי. כתב הר״ן פ׳ האומר אם לא נתקיים התנאי מחמת אונס הקדושין בטלים דקדושין הם מרצון שניהם ומי שמתנה התנאי לטובתו אינו מרוצה אא״כ שנתקיים התנאי ומה אכפת לי באונס דהא מ״מ לא נתקיים תנאי שלו לפ״ז בגט אחר תקנות ר״ג דאין מגרשין בע״כ והוא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שנתקיים התנאי ואין זה מקיים התנאי ולא שייך בזה תקנו׳ ר״ג משום צנועו׳ ופרוצו׳ והר״ן ס״פ כל הגט והמגיד פ״ט ה״ג כתבו בשם העיטור אם לא נתקיים התנאי בקדושין מחמת אונס הוי ס״ק:
(א) תנאי – עיין מה שנסתפק הכנה״ג דף ס״ח ע״א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר״ן ורמ״א שהביאו בסי׳ מ׳ סעיף א׳ ע״ש:
(ב) אינה מקודשת – אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר״ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר״ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ״ט מה״ג. והרלנ״ח סי׳ ק״כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע״ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה״ג דף ס״ט ע״א ועיין בה״י:
(א) המקדש כו׳ בין כו׳ – עסי׳ כ״ד וכן אם כו׳:
(א) על תנאי – עבה״ט מה שתמה על הכנה״ג. גם בס׳ שעה״מ פ״ח מהל׳ גירושין דין ט׳ תמה עליו בזה ע״ש באורך. ועיין בספר בית מאיר בענין תנאי שיגרשנה לזמן ידוע וכתב דמדברי הרשב״א בחי׳ בגיטין דף פ״ד מבואר דהוא ככל תנאי שאם נתקיים התנאי נתקיימו הקדושין ואם לאו בטלים. אך אילו הייתי כדאי להרהר אחר הוראתו היה נראה לי אחרי דקי״ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו הרי הוא כתנאי דע״מ שאין ליך עלי עונה דלכ״ע חשוב מתנה עמ״ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים כו׳ ה״ה בזה מכיון שמקבלת הקדושין הרי היא אשתו והברירה בידו אם לגרש או לאו כדכתיב וכתב לה מדעתו וכי אתנה ע״מ שיגרש׳ הו״ל עוקר ומתנה עמ״ש בתורה כו׳ ע״ש:
(ב) אינה מקודשת – עבה״ט שכתב אפילו נאנס כו׳ וע׳ בס׳ בית מאיר מזה. וע׳ עוד בב״ש שכתב לפ״ז בגט אחר תקנת ר״ג דאין מגרשין בע״כ והיא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שנתקיים התנאי כו׳ וכ״כ עוד בסי׳ קמ״ד סק״א והובא בבה״ט שם ועמ״ש שם בשם ספר יד המלך פ״ד מהל׳ יבום וחליצה שהשיג עליו ע״ש:
המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת, בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה. ובלבד שיהא התנאי כהלכתו, אבל אם אינו כהלכתו אינו כלום, והקידושין קידושין אף על פי שלא נתקיים התנאי.
(א) המקדש ע״ת אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה ובלבד שיהא התנאי כהלכתו אבל אם אינו כהלכתו אינו כלום והקידושין קידושין אע״פ שלא נתקיים התנאי כ״כ הרמב״ם בפ״ו ודברים מבוארים הם במשנה ובגמ׳ (פ׳ האומר דף סא) כתב ה״ר שלמה בן הרשב״ץ אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוו קידושין כדאיתא בירושלמי וכתבו הר״ן בפרק האומר:
(א) מה נחשב הן קודם ללאו בתנאי של שב ואל תעשה. יש לדון בתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון הרי זה גט אם לא תלכי למקום פלוני, ואם תלכי אין זה גט, דיש לדון אם דין הן קודם ללאו הוא בתנאי או במעשה, דאם הוא בתנאי א״כ צ״ל ברישא אם תלכי אין זה גט, ואם זה במעשה דהיינו בחלות א״כ צריך לומר ברישא אם לא תלכי הרי זה גט, וצ״ע.
לסוברים דבעינן תנאי כפול האם בעינן תנאי כפול בתנאי של על מנת. הטור והב״י בסעיף ג, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דבגיליון הרי״ף בגיטין קיב, יש הגהה מרשב״ם דס״ל כהרי״ף, דלא בעינן תנאי כפול בעל מנת, ומאידך המנהיג בהל׳ אתרוג סי׳ כז, כתב דבעינן, וסמ״ג בעשה מד, כתב דבעינן, וכן בעשה נ, הביא להלכה מר״י דבעינן, אמנם בעשה מח, הביא את דעת הרמב״ם דלא בעינן, וביאר את טעם הרמב״ם, ונראה דסמ״ג נוטה דבעינן.
האם קי״ל דבעי תנאי כפול. הטור והב״י בסעיף ד, הביאו ראשונים שסוברים דלא בעינן תנאי כפול, והביא את דברי המ״מ שכתב דכן נראה שהוא דעת הרמב״ן, ע״כ, והמציינים ציינו לרמב״ן בחידושיו, ויש להעיר דהרמב״ן בהלכות נדרים שלו עמוד ט, האריך ופסק דלא בעינן תנאי כפול, ומהריטב״א והנימוק״י בגיליון שם נראה שהסכימו עמו, ומאידך סמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קנא, כתב דבעי תנאי כפול, וכ״כ המנהיג בהל׳ אתרוג סי׳ כז, וכ״כ סמ״ג בעשה מד, ובעשה מח, ובעשה פב בהל׳ מתנה, וכתב דבעינן בין בקידושין וגירושין ובין בממון ובין בכל הקנינים את ארבעת דיני התנאים שיהיה כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושאפשר לקיימו, ע״כ, ובעשה נ, הביא דאף ר״י ס״ל דבעי תנאי כפול בין בממון ובין בגיטין וקידושין, והב״י הביא מהרמב״ם שדעת הגאונים הראשונים דבעינן תנאי כפול, ע״כ, ואכן כך כתב השאילתות בשאילתא קלח, דבעי תנאי כפול בין בממון ובין בגטין וקידושין, וכן בה״ג בהל׳ גיטין בעמוד תד, כתב דקי״ל כר״מ דבעי תנאי כפול, ע״כ, וממילא הוי בין בממון ובין בגיטין, וכן מדברי ראב״ן בסי׳ תסא דין סג, ובסי׳ תצב, מבואר דס״ל דבעינן תנאי כפול בממון, וכן בסי׳ תקסד ד״ה אתקין, כתב גבי גט דהלכה כרבי מאיר דבעינן תנאי כפול, והראב״ד בהשגות בהל׳ זכיה ומתנה ג,ה, ס״ל דבעי תנאי כפול רק בגיטין וקידושין, אבל בממון אין צריך דאין ממון יוצא מרשות אדם בלא שיסכים לכך, ושאני בני גד ובני ראובן שהממון לא היה ברשות אדם קודם לכן, ע״כ. הב״י שם בהמשך הביא את דברי הר״ן בפרק האומר שכתב שהרי״ף כתב דמדינא לא בעינן לכל הלכות התנאי חוץ מתנאי קודם למעשה ושאפשר על ידי שליח, ויש להעיר דמדברי הר״ן שם משמע דכן סבר ר״ח, והר״ן כתב את דבריו גם בגיטין קט ד״ה ודעת, והאריך להוכיח דלא בעינן לדיני התנאי אלא שיהא תנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח, וכתב שם בעמוד קי בסוף הדיבור הראשון, דאף רשב״ם הכי ס״ל. הב״י הביא מהראשונים שכתבו דהרי״ף בתשובה ס״ל דקי״ל דלא בעינן לתנאי כפול אלא דמחמירים גבי גיטין וקידושין, ע״כ, וקשה דהא הרי״ף בגיטין קיב, הביא מחלוקת ר״מ ורבנן גבי תנאי כפול בעל מנת, וכתב דאע״ג דקי״ל דבעינן תנאי כפול, מ״מ בתנאי של על מנת לא קי״ל אלא כרבנן דלא בעינן תנאי כפול, ע״כ, והשתא קשה חדא דמלשונו משמע קצת דקי״ל דבעי תנאי כפול בשאר תנאים שאינם על מנת ולא משמע דהיא רק חומרא, ובעיקר קשה דאי קי״ל כרבנן ואנן מחמירים דחיישינן לבי״ד טועין דסוברים כר״מ כמו שכתב הר״ן בגיטין קי בסוף הדיבור הראשון, א״כ מאי שנא דאנן מחמירים בשאר תנאים שאינם על מנת לכפול כר״מ, ובתנאי על מנת איננו מחמירים כר״מ, דבשלמא אם דברי הרי״ף בגיטין אינן מחומרא אלא מדינא, אתי שפיר דאנן פסקינן בחדא כר״מ ובחדא כרבנן, אבל כיון דאינו אלא חשש לבי״ד טועין וסוברים כר״מ א״כ ודאי דאיכא למיחש גם לבי״ד טועין הסוברים כר״מ בעל מנת, דהשתא הר״ן והראשונים התקשו בטעם החילוק בין תנאי בעל מנת לתנאי באם, א״כ כל שכן דאין לן לסמוך על בי״ד טועין שיחלקו הכי ובפרט דבי״ד טועין מסתמא יסברו כר״מ בכל דבריו, וא״כ הדבר מוכח שדברי הרי״ף בגיטין אינן מחומרא אלא מדינא, ונמצא דדברי הרי״ף בתשובה שכתב דלא קי״ל כר״מ, סותרים לדבריו בהלכות, וצ״ע.
מי שמתנה ואומר שיהא תנאי זה כתנאי בני גד ובני ראובן אפשר דמועיל אע״ג דלא כפל. כן הביא להלכה סמ״ג בעשה נ, בשם ר״י.
אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז, מהו התנאי ומהו המעשה. הטור בסעיף א-ב-ד, כתב דהרי את מקודשת הוא המעשה, ואתן לך מאתים זוז הוא התנאי, וכן מבואר מדברי רש״י בגיטין עה: ד״ה בדבר אחד, ומדברי תוס׳ רי״ד בקידושין עה: ד״ה תניא אבא, ומאידך ראב״ן בסי׳ תקנד ד״ה הרי את, כתב שהרי את מקודשת הוא התנאי, ועל מנת שאתן לך הוא המעשה, אמנם מאידך בסי׳ תקסד ד״ה אתקין, כתב גבי אם מתי יהא גט, דאם מתי הוא התנאי ויהא גט הוא המעשה, ע״כ, וכן עיקר.
האם בעינן שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. הב״י והרמ״א בסעיף א-ב-ד ד״ה וכיצד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי סמ״ג שהבאתי לעיל גבי אי בעינן תנאי כפול, שכתב דבעינן ד׳ תנאים כדי שיהא התנאי קיים, ולא הביא דבעינן תנאי בדבר אחד, מבואר דס״ל דלא בעינן הכי, ומאידך מדברי ראב״ן בסי׳ תקנד ד״ה הרי את, ובסי׳ תקסד ד״ה אתקין, מבואר דס״ל דבעינן שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. תוס׳ בגיטין כ: ד״ה על מנת, ושם עה: ד״ה דתנאי, ובסוכה מא: ד״ה הילך, כתבו דהא דאמרינן דבעינן שלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד, היינו דוקא היכא דהתנאי סותר את המעשה כגון הרי את מגורשת על מנת שתחזירי לי הגט ולמאן דאמר האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו, דבשעת קיום התנאי הגט אינו בידה אבל בגוונא שאינו סותר כגון למאן דאמר כאומר מעכשיו או בתנאים אחרים הוי תנאי.
מי שמתנה על ידי שליח האם בעי תנאי כפול. השאילתות בשאילתא קלח, כתב דלא בעי תנאי כפול אלא כשעושה בעצמו אבל ע״י שליח לא בעי, והקשה שם השאילתות על זה דתנאי בני גד היה על ידי משה שהיה שליח, ותירץ שם, ומ״מ הכי ס״ל לשאילתות לדינא, וצ״ע.
קידש על מנת שאין עלי עונה האם התנאי קיים. הטוש״ע והב״י בסעיף ה, הביאו דהתנאי אינו קיים, והדרכ״מ הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה מח, וסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קפט, כתבו דהתנאי בטל.
כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. הב״י בסעיף ו, כתב דכן פסקו הפוסקים, ויש להוסיף דכן כתבו סמ״ג בעשה מח, וסמ״ק מצוריך במצוה קפ אות קנב, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקסד ד״ה זה גיטך, וכתב ראב״ן דדברי הכל היא ולא פליגי רבנן עליה דרבי בזה.
מחילה על התנאי. הב״י בסעיף לה, הביא מהראשונים דאדם יכול למחול על תנאו ולבטלו, ובסעיף לז, הביאו הטור והב״י את דברי הרא״ש בתשובה שחידש דכמו שאדם יכול לבטל תנאי ה״ה נמי דיכול להוסיף או לגרוע על תנאו, ע״כ, וכן פסק השו״ע שם, והב״י הביא את דברי הרא״ש בתשובה שביאר את טעמו דהוא מחמת דאתי דיבור ומבטל את דיבור התנאי וה״ה להוסיף או לגרוע, ע״כ, ודבריו תמוהים מאוד דהא בגיטין עד:, מספקא לן בנותן גט על מנת שתתני מאתיים זוז ואחר כך מחל עליהם האם מהני המחילה או לא, ומסקינן דלא מהני כיון דלצעורא קמיכווין והא לא ציערא, וכן פסקו הטוש״ע בסי׳ קמג,ה, והשתא קשה דהא הכא לא היתה חייבת לו מאתיים זוז כלל וא״כ האי מחילה אינה על חוב אלא על התנאי, ואפילו הכי מסקינן דלא מהני, א״כ מוכח להדיא דלא מהני מחילה בתנאי, וכ״ש לפי דברי הר״ן בכתובות צו ד״ה ואין, שכתב דבאומרת רוצה הייתי להתקדש לו אפי׳ אם אין התנאי יתקיים, הויא בכלל דבריה גם מחילה כעת על התנאי, ע״כ, וכל שכן הכא דכוונתו ממש לבטל התנאי, והרשב״א בכתובות עג. ד״ה הא, והראב״ד שהביא הרשב״א שם, והר״ן שם בעמוד צו ד״ה ואע״ג, הסכימו כולם עם הראיה הנ״ל, ואף הר״ן דס״ל דמהני מחילת התנאי, לא דחה ראיה זו אלא מפני דכל אדם המתנה תנאי הוא להנאתו ולכן אי מחיל היינו הנאתו והוי כאילו התקיים התנאי, מה שאין כן במתנה לצער חבירו קפיד בתנאו ואי מחיל לא הוי כקיום התנאי, ע״כ, וזה ודאי דלא כהרא״ש דס״ל דאתי דיבור ומבטל דיבור של התנאי, וא״כ נמצאו דברי הרא״ש נגד סוגיא ערוכה, ועוד דהטוש״ע בסי׳ קמג,טז, הביאו מתשובת הרא״ש כלל מה,כו, דאדם שגירש אשה על תנאי אין לו תקנה לבטל התנאי, אלא א״כ יקדשנה ויגרשנה בלא תנאי, וכתב הב״ח דהיינו דווקא בתנאי שהתכוון לציעורא, מידי דהוי כמו ע״מ שתתני לי מאתיים זוז דלא מצי מחיל, ע״כ, והשתא דברי הרא״ש האלו דלא כמה שהביאו כאן משמו דכל תנאי מצי לבטלו מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, דא״כ אף אי התכוון לציעורא יכול לבטלו, כיון דחוזר בו כמו בכל אתי דיבור ומבטל דיבור שיכול לחזור בו, וא״כ דברי הרא״ש סותרים זה את זה, ודבריו שבכאן נסתרים מסוגיא ערוכה, וכן הטוש״ע שפסקוהו הכא והכא, הרי הם מזכים שטרא לבי תרי, ועוד נגד סוגיא ערוכה, וצ״ע. ועוד יש לתמוה על הרמ״א כאן, דלמה פסק כהרא״ש דאדם יכול לשנות בתנאי כרצונו מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, הלא חלוקים עליו הרשב״א והראב״ד והר״ן הנ״ל, ובפרט שהרא״ש שם איירי באומר מעכשיו, ואפ״ה התיר לשנות התנאי, וקשה דהא הר״ן בגיטין קטז ד״ה ואין זה, כתב דבאדם המתנה בגט ע״מ שתתני לי ק״ק זוז, כיון דאומר ע״מ כאומר מעכשיו, א״כ אם הוא רוצה לבטל התנאי אינו יכול אלא מדעת שניהם, והביא כן הר״ן בשם הרי״ף בתשובה ומהשאילתות, וכ״כ הרמב״ן שם בחידושיו עו: ד״ה וי״מ, וחלק עליהם הר״ן שם וסבר דאפי׳ מדעת שניהם אי אפשר לבטל אלא באדם המתנה להנאתה של אשה, והב״י בסי׳ קמג, בסופו, בסעיף ב, הביא כן אף בשם הרמב״ם, והוסיף שכתב המ״מ שכן הוא מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור, ע״כ, ואף העיטור שהביא הטור בסוף סי׳ קמג, ועוד ראשונים דעימיה שהביא הגר״א שם בס״ק ג, לא חלקו אלא שגם במעכשיו יכול לבטל, אבל אפשר דהיינו דוקא כשלא נתכוין לציעורא, ובזה אתי שפיר דבריהם עם הסוגיא דגיטין הנ״ל, אבל לא שמענו מאן דס״ל כהרא״ש שחידש דזה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, דלפי זה אף אם נתכוין לציעורא בשעת התנאי, מ״מ יהיה מהני אח״כ לבטלו, וזה דבר שלא מצאנו לו חבר, ונמצא דהרי״ף ורב אחאי גאון והרמב״ן והראב״ד והרשב״א והר״ן והרמב״ם והמ״מ בשם כל הפוסקים והרא״ש גופיה בתשובה אחרת, כולהו ס״ל דלא כהרא״ש בתשובה, ועוד דדבריו הם נגד סוגיא ערוכה, וא״כ כיצד פסק הרמ״א כדבריו, וכבר הקשה כעין זה הב״ש בסוף סי׳ קמד, וכתב דאפשר דהיינו דוקא בתנאי שאין בידה לקיים, ע״כ, אבל הדברים ניכרים שהרמ״א והשו״ע כאן פסקו כן מחמת תשובת הרא״ש שהוזכרה בב״י כאן, שזה מדין אתי דיבור ומב״ד, וא״כ לא שייך לחלק כלל דבכל גוונא הוי מבוטל, ונמצאו דברי השו״ע והרמ״א מעורערים.
(א) ובסוף כל הגט הניח הדבר בספק כתב הר״ן פ׳ מי שאחזו דף תקצ״א ע״א די״א דלא בעינן תנאי כפול ולא הן ללאו בגיטין וקידושין:
(ב) וכ״ה במרדכי פ׳ מי שאחזו ע״א דף תרי״ד כתבו הגהות מרדכי דכתובות דף תקמ״ט ע״ב דוקא דבר התלוי במעשה צריך שיתקיים התנאי אבל דבר התלוי בדיבור לא אלים כולי האי שיתקיים אם לא יתקיים התנאי עכ״ל:
(א) בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה פי׳ בין שהתנה האיש דבר שהוא טובתו ותולה האיש הקידושין בו בין שהוא לטובת האשה והתנהו האשה שאינה רוצית להתקדש כ״א בתנאי זה אבל אם התנה האיש תנאי שהוא טובת האשה או איפכא אמרינן דפטומי מילי נינהו אם לא שהתנה בתחילת הקידושין וכמש״ר חילוקים אלו בח״מ ר״ס ר״ז ע״ש:
(א) המקדש על תנאי וכו׳ ושיוכל לקיימו על ידי שליח וכך נמצא ברוב ספרים וט״ס הוא דבפרק המדיר איתא להדיא דבקידושין אפילו לא אפשר לקיומי ע״י שליח כגון קידושי ביאה הוי תנאי דאיתקוש הוויות להדדי אלא דבחליצה בעינן אפשר לקיומי ע״י שליח וכך הקשה הב״י ועוד הקשה למה לא כתב דבעינן שיהא אפשר לקיים התנאי אלא צריך למחוק מלות ע״י שליח דהשתא ניתא דכתב דבעינן שיוכל לקיימו וכך נמצא בספרי רבינו המדוייקים ומה שנמצא בתשובת הרא״ש כלל ל״ה שמנה ג״כ ושאפשר לקיימו ע״י שליח לשם לא אתא אלא למנות כל הדברים שצריכין להיות בתנאי ולצדדין קא חשיב דבד׳ דברים צריכין להיות אף בתנאים דקידושין ושאפשר לקיומי ע״י שליח צ״ל בחליצה ותדע שהרי בתשובת הרא״ש גופיה לא מנה בכלל מ״ה סימן כ״ד אלא ד׳ דברים ולא מנה ושאפשר לקיומי ע״י שליח וכן בכלל מ״ו סימן ב׳ ואפשר דבכלל ל״ה נמי ט״ס הוא ומיהו לקמן בריש סימן קמ״ג כתב שיוכל לקיימו ע״י שליח:
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) כָּל תְּנַאי צָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹ אַרְבַּע דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל, וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קֹדֶם לְלָאו, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קֹדֶם לַמַּעֲשֶׂה, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, כְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל, אֶלָּא תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, כְּאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל. {הִזְכִּיר לָאו קֹדֶם לְהֵן וְחָזַר וְהִזְכִּיר הַלָּאו אַחַר הֵן, הָוֵי תְּנַאי כְּאִלּוּ הִזְכִּיר הֵן קֹדֶם לְלָאו (הָרַ״ן פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ב) משנה שם וכר״מ וכפירש״י וכ״כ הרי״ף בהלכות וכן פסקו כל הפוסקים
(ג) בריי׳ וכדמוקי לה שם בגמ׳ גיטין דע״ה ע״א וע״ב והא דלא כ׳ נמי תנאי בדבר א׳ ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דגיטין י״ל דס״ל כדר״א דעביד אוקימתא אחריתי ה״ה שם
(ד) משנה ב״מ דף כ״ד ע״א ואמרו שם בגמרא דאתיא כר׳ מאיר וכמ״ש רש״י שם בקידושין שם במשנה דב״מ ובריי׳ שם בגיטין דע״ה ע״א וע״ב
(ב) התנאי קודם למעשה הרמב״ם כתב וז״ל אם אמר לה ה״א מקודשת לי בזה נתן לידה והשלים ואמר אם תתן לי מנה ה״א מוקדשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי בטל התנאי מפני שהקדים המעשה אע״פ שהיה הכל תכ״ד עכ״ל הרי שהוא מפרש דהמעשה שזכרה המשנה דהיינו מה שהוא עושה ממש כגון מעשה הקידושין צריך שיתנה התנאי קודם שיתן לה הקידושין ובלשון התנאי אין חילוק ולא אתי כאן לאשמועינן אלא שלא יתן הקידושין תחלה ואח״כ יתנה התנאי והקשה הטור ע״ז דזה מלתא דפשיטא היא דאם נתן ואח״כ התנה דין אחר המעשה כלום ואפי׳ בלא תנאי בני גד ולגבי קידושין לא אמרי׳ תכ״ד כדיבור דמי והב״י מתרץ דקמ״ל אע״ג דהגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כו״כ אע״פ שנתן לה הקידושין קודם זכירת התנאי מ״מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וה״א דלא חלו הקידושין אלא על אותו התנאי אי לאו דגמרינן אלא מתנאי בני גד כו׳ שיהיה התנאי קודם למעשה עכ״ל ובסמוך יתבאר דליתא להאי תירוצא וכתב בפרישה וז״ל משמע דהרמב״ם ס״ל דתרתי בעינן נתינו ג״כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר ה״א מ״ל בשעה שנתן הדינר בידה אז אינו מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר ה״א מ״ל הרי זו מקודשת דזה מקרי תנאי קודם מעשה הואיל שנתן הדינר קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח״כ אמר לה אם תתני לי כך ה״א מ״ל זה חשוב תנאי וצריך לקיימו ומ״ה מקשה הטור פשיטא כו׳ דאם איתא דהרמב״ם ס״ל דאפי׳ אם כבר נתן בידה ואח״כ אמר אם תתן לי ה״א מ״ל דאינו תנאי מה מקשה הטור דלמא מתני׳ קמ״ל דאפי׳ בכה״ג אינו תנאי א״ו גם הרמב״ם מודה בזה דהוי תנאי עכ״ל ומו״ח ז״ל כתב ג״כ דפשוט היא בשתק תחלה ונתן לה ואמר אח״כ התנאי דהוי תנאי גמור וטרח לפרש דברי הטור בקושייתו בדוחק ותמהתי איך לא דקו הנהו גאונים בזה דהא בהיה לו פקדון בידה לא מהני אם אמר לה ה״א מ״ל אא״כ אמרה הן וכאן לא אמרה הוא כלום שלא נזכר מזה כלום ברמב״ם וא״כ האיך הוכיחו מלשון רמב״ם שהזכיר המקדש אמירה תחלה ה״א מ״ל הא יש הכרח בזה בלא מצד תנאי קודם למעשה אלא (מצד) דאל״כ אין כאן קידושין כלל דהוה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן וא״כ שאין הוכחה מדברי רמב״ם אין לנו לומר מסברא אפי׳ אם אומרת הן אחר ששתק ונתן ואח״כ התנה דמהני לקיים התנאי כיון דהקידושין לא חלין עד עכשיו דהא מ״מ אין כאן נתינה ממש אלא להחזיק מה שיש כבר בידה ומהני לדין קידושין כאלו נותן עתה אבל לא מהני לענין שנאמר דהוה תנאי קודם למעשה דלא מהני הן שלה אלא להחזיק הנתינה דמעיקרא והוה מעשה קודם לתנאי כמו באומר תחלה ה״א מ״ל ונתן ואז ל״צ שתאמר הן וחד מינייהו נקט הרמב״ם ובמ״ש הטור על הרמב״ם ולא נהירא דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ״ל משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח״כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי׳ אם [הוא] תכ״ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם מ״ה מקשה דא״צ ללמוד כאן מתנאי בני גד כיון דבלא״ה אין כאן תנאי ולהרמב״ם אי לאו תנאי בטל התנאי והמתנה קיימ׳ ואין חילוק בין הרמב״ם להטור בזה הסברא רק בהוה אמינא דהיינו אי לאו תנאי כ״ג דלרמב״ם בלאו תנאי ב״ג ה״א דמהני אם הוא תוך כ״ד ולהטור בלא״ה לא מהני כיון שכבר נתן לה סתם נ״ל ראיה לדברי הטור ממה דאמרי׳ בפ״ק דב״מ דף י׳ המגביה מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרי׳ שם תחלה דסיפא למה לי פירש״י דאפי׳ לא אמר תחלה בפי׳ מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ״ל ואי ס״ד דתכ״ד מהני אפי׳ אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ״ד ולכך מוכרח לומר התנאי זכיתי בה תחלה א״ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפי׳ תכ״ד כיון שכבר מסורה בידו וה״נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה לפע״ד ועיין מ״ש בסי׳ מ״ז ומ״ח ובמה שזכרנו נסתלקו דברי ב״י במ״ש לתרץ קושיות הטור במה שהעתקתי בסמוך מטעם כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק כו׳ דהא לאו מלתא הוא כיון שנמסרו הקידושין בידם קודם אמירת התנאי לא מהני תו התנאי אפילו תכ״ר כמו שהבאתי ראיה ברורה מגמרא הנ״ל וא״ל בזה לתנאי בני גד נמצא (לא) יש חילוק בין הרמב״ם להטור בזה אלא דלהרמב״ם אין חילוק לענין לשון התנאי אלא לענין אם קדם המעשה ממש להתנאי ולהטור החילוק בלשון התנאי ושיט׳ הטור ברורה בפי׳ תנאי קודם למעש דהיינו בתנאי עצמו יש חילוק דצ״ל באם אומר אם תתן לי מנה דזהו תנאי ואח״כ אמר ה״א מ״ל דזהו מעשה לאפוקי להיפך ה״א מ״ל אם תתן לי מנה אבל בנתינה עצמה לא תלי מידי כ״ז נ״ל ברור ונכון במשא ובמתן זה בס״ד ומשמעות רוב הפוסקים שמביא ב״י לענין הלכה כהטור.
(ג) דבר שאפשר לקיימו – בטור כתב בזה ע״י שליח ותמה ב״י דהרי בקידושין א״צ הך מלתא דהא בביאה א״א ע״י שליח ואפ״ה מהני ביה תנאי וילפינן מיניה קדושי כסף ושטר מחמת דאיתקש הוויות להדדי וא״כ למה כתב הטור כאן בקידושין וכבר העידו מו״ח ז״ל ובפרישה שבקצת ספרים מדוייקים של הטור לא איתא להנהו תרי תיבות ע״י שליח ונכון הוא.
(ב) הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו. דין זה הוא גמרא ערוכה בגיטין דף ע״ה אתקין שמואל בגיטא דש״מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ולא היה צריך לכתוב דין זה בשם הר״ן ובאמת המעיין בר״ן (פרק מי שאחזו דף תק״ץ ע״ב) יראה מלשונו כי יש להוציא דין אחר מדבריו כי הוא כתב שם בזה הלשון ונ״ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הלכך אף על גב דמקדימין לאו להן כי היכא דלא לקדים פורענותא לנפשיה כיון שגומר דבריו בלאו סגי עכ״ל נמצא אתה למד מדבריו כי אם הקדים לאו להן ואח״כ הן ללאו ואחר כך לאו להן אינה מקודשת מאחר דסיים דבריו בהן ואין קפידא על שמתחיל דבריו בלאו רק שלא יסיים בהן:
(ב) התנאי קודם למעשה. גם צ״ל שיכול לקיימו ע״י שליח כמ״ש ס״ס קס״ט אלא בקדושין אתקש הוויי׳ להדדי כי היכא קדושי כסף ושטר מהני תנאי כי יכול להיו׳ ע״י שליח כן מהני תנאי בביאה כתבו הראב״ד והרשב״א והר״ן והטור והרמ״ך אפילו באמירה צריך להקדים תנאי ולא כרמב״ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ואם נותן הקדושין ולא אמר לה דמקדש אותה ואח״כ אומר לה הרי את מקודשת ומתנה ת״כ אף על גב הנתינה היה בתחלה מ״מ הוי התנאי קודם משום כל זמן שלא אמר לה כלום הוי כפקדון בידה ומעת שאמר לה מתחילין הקדושין ואז אמר התנאי קודם והיינו שהיא אומרת הן כמ״ש בסי׳ כ״ז כ״כ בפרישה וב״ח בק״א, ואם אמר בעת הנתינה ה״א מקודשת ואח״כ אפי׳ תכ״ד אמר ע״ת כך וכך לא הוי תנאי וכן בעלמ׳ מי שנותן מתנה לא׳ ואחר הנתינה אפי׳ תכ״ד אומר ע״ת כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט״ז, וכל התנאים שמתנה עם השליח אפי׳ לא כפל התנאי קיים שלא התרצה את עצמו אלא בתנאי זה כ״כ בח״ר והר״ן:
(ג) הזכיר לאו וכו׳. לכאורה נראה מדברי הר״ן דוק׳ בש״מ י״ל הלאו קודם כי היכ׳ דלא יקדים פורענו׳ לנפשו אבל בעלמ׳ צריך להקדים הן גם משמע מהר״ן לעולם לא יסיים בהן אפילו אם הקדים הן קודם הלאו וחזר ומסיים בהן תופסין ל׳ אחרון והתנאי בטל:
(ג) למעשה – הראב״ד והטור והרשב״א והר״ן הרמ״ך ס״ל דאפי׳ באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב״ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב״י וכתב הפרישה והב״ח הביאו בק״א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח״כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו׳ ה״ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח״כ אפי׳ תכ״ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ״ל. וה״ה בעלמא מי שנותן מתנה לא׳ ואחר הנתינה אפילו תכ״ד אומר ע״מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט״ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב״י בשם הר״ן. וכנה״ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע״י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע״ש:
(ד) לקיימו – גם צ״ל שיוכל לקיימו ע״י שליח עיין ב״י ועיין תוס׳ גיטין דף פ״ד ע״א ד״ה ע״מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר״א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע״י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע״י שליח ע״ש ועיין כנה״ג דף ס״ט ע״א:
(ה) ללאו – הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש״ה אם הקדים לאו להן ואע״כ הן ללאו ואח״כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח״מ:
(ב) כל כו׳ הזכיר כו׳ כל כו׳ וי״א כו׳ י״א כו׳ – עמ״ש בח״מ ס״ס רמ״א:
(א) סי׳ ל״ח ס״ב התנאי קודם. נ״ב אמר הר״ז גיטך אם לא באתי תיב״ח יהא גט. י״ל כיון דסיים יהי׳ גט מקרי תנאי קודם למעשה תשו׳ הראנ״ח ח״ב סי׳ י״ח:
(ב) ב״ש אות ב׳ אפילו לא נפל התנאי. נ״ב ואם השליח אמר לה כפי שאמר לו הבעל בלי כפל י״ל דהשליחות בטל דלדברי השליח התנאי בטל והמעשה קיים והמשלח רצה דוקא בתנאי מהרי״ק שרש פ״ז ענף א׳. וע׳ תשובת מהרח״ש סי׳ כ״ז ובתשובת אורים גדולים לימוד קנ״ד:
(ג) שם אות ג׳ גם משמע מהר״ן. נ״ב ע׳ תשובת מהריב״ל ס״א סי׳ כ״ה ובאורי׳ גדולי׳ לימוד קמ״ו קמ״ז ק״ן:
(ג) צריך להיות בו ד׳ דברים – עיין במשנה למלך פ״ו מה״א שהאריך בדינים אלו. וגם בס׳ שער המלך שם ובספר יד המלך שם האריכו מאד בזה:
(ד) ושיהיה התנאי קודם למעשה – עיין בח״מ סימן רנ״ג סי״ב בש״ך ס״ק ט״ז והובא בבה״ט שם ס״ק כ״ה. ועמש״ל בסוף הספר בביאור סדרי גיטין בסג״ר אות רל״ג מענין זה:
(ה) קודם למעשה עבה״ט ומ״ש בשם ט״ז וה״ה בעלמא מי שנותן מתנה כו׳ עיין בס׳ בית מאיר שהשיג על הט״ז בזה דדוקא להרמב״ם הוא כן משום דיש לחלק בין חזרה לתנאי מטעם דאין התנאי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי אבל להטור אם הלשון כתיקונו פשיטא דבמתנה תכ״ד יוכל להטיל תנאי דמ״ש מחזרה דמבואר בח״מ סימן קצ״ה ס״ז דתכ״ד יכול לחזור בכל קנינים ואפילו בקנין משיכה והגבהה מכ״ש דיכול להטיל תנאי תכ״ד ומדברי הט״ז שם מבואר שסובר דאפילו חזרה לא מהני מתנה לאחר נתינה אפילו תכ״ד וזה בודאי אינו כמבואר בח״מ שם ע״ש עוד ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק ח״מ סימן י״א מ״ש בזה ועמש״ל סי׳ כ״ז ס״ק י״ב. ומ״ש הבה״ט וכל התנאים שמתנה עם השליח כו׳ עיין בס׳ בית מאיר מזה:
וכיצד הלכות התנאי? צריך שיהיה כפול, ותנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, ושיוכל לקיימו ע״י שליח. כגון שאמר לה: אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תתני לא תהיה מקודשת. נתנה לו מנה מקודשת, לא נתנה לו מנה אינה מקודשת. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה, ואם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת, אינו תנאי, כיון שהקדים המעשה דהיינו הרי את מקודשת קודם לתנאי, אף על פי שלא נתן הקידושין לידה עד שהשלים כל תנאו. ומלשון הרמב״ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי, שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר לידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח״כ התנה, אף על פי שהכל היה בתוך כדי דיבור, הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום. ולא נהירא, דמילתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי. וכן אם לא כפל אלא אמר אם תתני לי מנה תהיה מקודשת ולא כפל, או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת, או שהקדים הלאו שאמר אם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת ואם תתני לי תהיה מקודשת, בכל אלו לא הוי תנאי והקידושין חלין אף על פי שלא יתקיים התנאי.
וכן תנאי שאי אפשר לקיימו כגון אם תעלה לרקיע או תעבור הים ברגליך תהיה מקודשת לי ואם לאו לא תהיה מקודשת, אינו תנאי שלא כיון אלא להפליגה בדברים. אבל אם התנה על דבר שאפשר לקיימה אף על פי שהתורה אוסרתו הוי תנאי, כגון אם תאכל חזיר או חלב תהיה מקודשת לי בדינר זה ואם לאו לא תהיה מקודשת, אם לא אכלה אינה מקודשת, שאפשר לה שתאכל ותלקה ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אפשר לה שלא תאכל ולא תתקדש. התנה עמה בשעת קידושין ע״מ שתבעל לאבא, הוי כמו שתעלה לרקיע ותנאו בטל, שאינו בידה שיבא אביו על הערוה ונמצא מתנה במה שאין בידה לקיימו. אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצרו או שישיא בתו לבנו וכיוצא בזה תנאו קיים, שהרי בידה לקיימו ותתן לפלוני ממון הרבה עד שיתן לו פלוני חצרה או ישיא בתו לבנו.
(ב) וכיצד הלכות התנאי צריך שיהיה כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע״י שליח בפרק האומר לחבירו (קידושין שם.) תנן ר״מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ופירש״י כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ואע״פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון ה״ז גיטיך ע״מ שתתני לי ק״ק זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של ק״ק זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו עליו השלום לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם ש״מ דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד ואפילו לא יעברו את הירדן אף ע״פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו וה״ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם עכ״ל.
ובפרק מי שאחזו (גיטין עה:) גבי הא דמוקי התם הברייתא כר״מ דאמר בעינן תנאי כפול אמרינן כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי ומה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה התם הן קודם ללאו לאפוקי הכא דלאו קודם להן ובס״פ הפועלי׳ (דף צד.) תנן כל תנאי שהמעשה בתחלתו תנאו בטל וכל שאיפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים ודייקינן בגמרא הא אי אפשר לו לקיימו תנאי בטל ואמרינן דזו דברי ר״י בן תימא ואף ע״ג דחכמים פליגי עליה איפסקא שם ובפרק המגרש (גיטין פד.) הלכתא כותיה ובפ׳ המדיר (כתובות עד.) דאמרינן חליצה מוטעת כשרה אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה ע״מ שתתן לך ר׳ זוז ומפרש טעמא משום דכל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאיפשר לקיומיה ע״י שליח כי התם הוי תנאה דלא איפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה ופריך והא ביאה דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם וקא הוי תנאה התם משום דאיתקו הויות להדדי ופירש״י כל תנאי מהיכא גמרינן. אם יעברו ונתתם וכו׳ דאיפשר לקיומיה למעשה של תנאי דהיינו ונתתם על ידי שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה א״א לקיימה על ידי שליח אינו יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלוני ק״ק זוז חלוץ לה הילכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה: והא ביאה. הבועל לשם קידושין. וקא הוי תנאיה תנאה. כדאמרינן לעיל הריני בועלך על מנת וכו׳: דאיתקוש הויות. והיתה לאיש אחר כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאיפשר לקיומי על ידי שליח מהני נמי בביאה עכ״ל וכיון דבקידושין לא בעינן אפשר לקיומיה ע״י שליח לא ניתן תנאי זה ליכתב בהלכות אלו ויש לתמוה על רבינו שכתבו פה וכן יש לתמוה עליו למה לא כ׳ בתחלת סימן זה דבעינן שיהא תנאי שאיפשר לקיימו ואע״פ שכתבו לקמן הו״ל לכתבו סמוך לאחרים. והרמב״ם בפ״ו מהלכות אישות ובפ״ג מהלכות זכייה לא הצריך אלא ארבע תנאים ואלו הם שיהיה כפול ושיהיה הן קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהיה התנאי דבר שאיפשר לקיימו.
וכתב ה״ה יש מי שהקשה על רבינו למה לא כתב ג״כ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו וי״ל דההיא סוגיא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אסי דעבד אוקימתא אחריתי התם זהו דעת רבינו עוד הקשו עליו שאין תנאי בדבר שאי אפשר לקיימו על ידי שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא ביבמות (יבמות קו.) ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ״ד מהלכות חליצה דין החליצה שהיא כשרה אע״פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא בדברים שיש בהם תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל עכ״ל והרא״ש בפרק מי שאחזו כתב שצריך שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואין כן דעת הרמב״ם שהרי פסק בפ״ח מהל׳ גירושין ה״ז גיטיך ע״מ שהנייר שלי הרי זה גט ותתן:
(ג) ומה שכתב רבינו כגון שא״ל אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה נתנה לו מנה מקודשת לא נתנה לו מנה אינה מקודשת כלומר דתנאי זה הוא כהלכתו אבל אם א״ל הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה וכו׳ אינו תנאי כיון שהקדים המעשה לתנאי כלומר דאע״פ שלא נתנה לו היא מקודשת כאילו לא התנה כלל.
(ד) ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפ״ו מהל׳ אישות וכתב עליו רבינו דל״נ דמילתא דפשיטא היא וכו׳ כלומר וא״כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח״כ כלום ואין זה כלום דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע״פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ״מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והו״ל למימר דלא חלו הקידושין אלא אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאי קודם למעשה ולישנא דהרמב״ם הכי דייק שכתב אם א״ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי ק״ק זוז תהיה מקודשת וכו׳ הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה אלא תשלום דבריו הראשונים וה״ה כתב על לשון הרמב״ם ז״ל לשון המשנה בדין מעשה קודם לתנאי כך הוא כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל ופירוש רבינו בה מבואר שהוא מפרש שיש בו מעשה שהקדים ועשה המעשה בפועל ואח״כ התנה תנאו אבל אם לא עשה המעשה אע״פ שהקדימו באמירה הרי התנאי קיים וכגון שאמר הרי את מקודשת אם תתני לי ק״ק זוז ואם לאו לא תהיה מקודשת ואח״כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים ואע״פ שלא הזכיר רבינו זה בבירור כן נראה ממ״ש כאן מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ובהשגות א״א לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם למעשה ואח״כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמר אם לא יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה ע״כ. וכן פירשו כדבריו בתוספות וכן פירש הרמב״ן דרך פשיטות ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק לפי דעתם וזה נראה שהכריחו רבינו לפרש מה שפירש ודין זה צ״ע עכ״ל וז״ל הר״ן בפרק האומר לחבירו ואם תאמר והתנן בפרק מי שאחזו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ״ה תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומכל מקום צריך לומר דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב״ם כתב בפ״ו מהלכות אישות אבל אם א״ל הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו׳ ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא״כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דא״ה היכי אמרינן בפרק מי שאחזו גבי תקנתא דשמואל בגיטא דש״מ ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי׳ אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב״ד והרמ״ך ז״ל בהגהותיהם עכ״ל:
(ה) ומה שכתב וכן אם לא כפל אלא אמר תתני לי תהיה מקודשת ולא כפל או שלא התנה בדבר אחר וכו׳ או שהקדים הלאו וכו׳ ארישא קאי שכתב אבל אם א״ל הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה וכו׳ אינו תנאי כיון שהקדים המעשה והפסיק בדעת הרמב״ם בפירוש תנאי קודם למעשה וכתב עליו דלא נהירא והדר חזר לענין ראשון יסיים ואמר דה״ה אם לא כפל או שלא התנה בדבר אחר או שהקדים הלאו בכל אלו לא הוי תנאי והקדושין חלין אף ע״פ שלא יתקיים התנאי:
(ו) ומה שכתב וכן תנאי שא״א לקיימו כגון אם תעלה לרקיע וכו׳ אינו תנאי שלא כיון אלא להפליג׳ בדברים בס״פ הפועלים ופרש״י כמפליגה בדברים שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניטה בעלמ׳ מרחקה ודוחה אותה בדברים:
(ז) ומה שכתב אבל אם התנה על דבר שאיפשר לקיימו אע״פ שהתורה אוסרתו הוי תנאי כגון אם תאכל חזיר או חלב תהיה מקודשת לי וכו׳ בפרק המגרש פלוגתא דאביי ורבא דאמר הכי:
(ח) ומה שכתב התנה עמה בשעת קדושין על מנת שתבעל לאבא הוי כמו שתעלה לרקיע ותנאו בטל וכו׳ מבואר שם דבהא מודה רבא:
(ט) ומה שכתב אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצרו או שישיא בתו לבנו תנאו קיים וכו׳ כן כתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות אישות ונראה שכתב כן מדגרסינן בהמגרש אפלוגתא דאביי ורבא דבסמוך מיתיבי ה״ז גיטיך על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי ה״ז גט אם לאו אינו גט ע״מ שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם ואילו ע״מ שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני לרבא קשיא אמר לך רבא בשלמא בשר חזיר איפשר דאכלה ולקי פלוני נמי איפשר דמשחדא ליה בממונא אלא אבא ואביך בדידה קיימא נהי דאיהי עבדא איסורא אבא ואביך מי עבדי איסורא ופרש״י אמר לך רבא לא דמיא לבשר חזיר דאילו בשר חזיר בידה לקיימו באיסור ושתבעלי לפלוני נמי איפשר דמשחדא ליה בממונא ואם אינו רוצה לבועלה באיסור ישאנה ויבעול בהיתר אלא אבא ואביך בדידה קיימא עכ״ל משמע בהדיא דכל היכא דלא הויא מילתא דאיסורא אע״פ שהוא תלוי בדעת אחרים כיון דאיפשר דמשחדא ליה בממונא הוי תנאי קיים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכתב הר״ן פרק מי שאחזו ע״א דף תקצ״א דאם אומר לאו קודם להן וחזר אח״כ ואמר לאו הוי תנאי מעליא כתבו הגהות מיימון פ״ו דאישות אומר ר״י אם אדם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי ב״ג וב״ר יכול להיות שמועיל בלא כפילת התנאי ובח״מ סי׳ רמ״א כתב בתשובת הרא״ש דבכה״ג הוי תנאי מעליא:
(א) ושיוכל לקיימו על ידי שליח. וכתב ב״י ז״ל כיון דבקידושין לא בעינן כו׳ והטעם שלא בעי אפשר לקיימו ע״י שליח בקידושין אע״פ שלענין תנאי גיטין מצריך צריכי וכמ״ש רבינו לקמן בסימן קמ״ג היינו משום דבפ׳ המדיר ילפינן לענין חליצה דבעינן שיהא ראוי לקיים ע״י שליח מבני גד וראובן דהתם התנאי נעשה ע״י שליח ממשה ליהושע ופריך והא ביאה דא״א לקיימו ע״י שליח כי התם והוי תנאי פי׳ האומר הנני בועליך לשם קידושין ע״מ כך וכך הוי תנאי התם משום דאיתקש הוויות אהדדי והיתה לאיש אחר כל הויות של קידושין במשמע כסף ושטר וביאה וכי היכי דמהני תנאי בכסף ושטר דאפשר לקיומי ע״י שליח מהני נמי בביאה אבל בגיטין בעי׳ ועיין בכסף משנה פ״ו דה׳ אישות דכתב דהרמב״ם ס״ל דלא קאי האי שינויא לפי האמת וגם בגירושין א״צ ע״ש שהאריך אבל הה״מ כתב דהרמב״ם ס״ל בגיטין דבעינו והא דלא כתבי׳ משום דסמך על מ״ש בהלכות חליצה ולא כתב הכא אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שיש בתנאי כדי שיועיל עכ״ל ובזה נלע״ד ליישב מה שלא כתבו רבינו להאי שיוכל לקיימו ע״י שליח בח״מ סי׳ רמ״א משום דג״כ לא כתב אלא דברים שהן בתנאי עצמו וסמך אמ״ש בהלכות גיטין סימן קמ״ג ובהל׳ חליצה דבעי׳ שיוכל לקיימו ע״י שליח:
(ב) ול״נ דמילתא דפשיטא היא שאם נתן בידה כו׳. וכתב ב״י ז״ל ואין זה כלום וכו׳ עד אלא תשלום דבריו הראשונים עכ״ל ב״י ואני אומר דכוונת רבינו הוא דמ״מ הוא פשיטא שמיד שאמר הרי את מקודשת לי נתן הדינר לידה ולא השלים כל דבריו קודם הנתינה דעתו לומר שתהא מקודשת עכ״פ אלא שג״כ תעשה לי כך וכך ודו״ק:
(ג) או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר אם הדינר כו׳. דין זה נלמד מפרק מי שאחזו דף ע״ה דקאמר שם באומר הרי זה גיטך ע״מ שתחזור לי הנייר מגורשת מ״ט משום דתנאי ומעשה בדבר א׳ הוא ותנאי בטל ומעשה קיים וכתבו התוס׳ שם דהיינו דוקא בדבר שהתנאי סותר המעשה דאין הגט חל עד שיתקיים התנאי ואז אין הגט בידה. ומש״ה לפי מאי דקי״ל דהאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי בכה״ג אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ומש״ה נמי אמר רבא האומר הילך אתרוג זה במתנה ע״מ שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא וכן רב אשי תירץ כן התם. ולכן כתב רבי׳ לקמן בסימן קמ״ג אם אמר ה״ז גיטך ע״מ שתחזור לי הנייר מגורשת ותתקיים התנאי. וע׳ בח״מ סי׳ ר״ז ס״ח כתב נמי רבינו בשם הרמב״ם ז״ל מי שהקנה לחבירו והתנה עליו ע״מ שתתן מקח זה או תמכרם לפלוני כו׳ אם לא קיים התנאי לא קנה עכ״ל והתם נמי הוה כתנאי והמעשה בדבר אחד דהכא דמה לי שהתנה שיתנהו לו או לאחר (אלא שצ״ע הלא כתב רבינו בסמוך בשם הרמב״ם דבמעכשיו או ע״מ א״צ משפטי התנאי) ורבינו שכתב הכא ״אלא ״אמר ״אם ״הדינר שאני מקדשך ״בו שלי כו׳ משמע מדאמר לשון אם לא הוי תנאי מפני שהתנאי סותר המעשה אבל אם היה אומר ע״מ היה תנאו קיים והוה מקודשת ותתקיים התנאי מטעם שכתבתי (וצ״ע הא כתב בסמוך דגם בע״מ ובמעכשיו צריכין כל דיני התנאי) ולפ״ז צריכין לפרש מ״ש אם הדינר שלי ר״ל שתשאר הדינר שלי דהיינו שתחזירהו לי או שישאר שלי ולא יצא מרשותי תהיה מקודשת ובזה התנאי סותר המעשה דאם ישאר שלו או כשלא תהיה מקודשת אם לא לאחר שתחזיר הדינר במאי תהיה מקודשת דומיא דגט דהתם. וזה א״א לומר כן דהא אמרינן לעיל בתחלת סי׳ כ״ט דמתנה ע״מ להחזיר בקידושין אינו מתנה וא״כ מאי איריא אם דאפילו ע״מ נמי אם לא שנאמר דזה שאמרינן דמתנה ע״מ להחזיר דלא הוה מתנה היינו משום דדומה לחליפין כדפרי׳ לעיל סי׳ כ״ט ולכן הואיל שאינו אלא משום גזירה בעלמא לא אמרינן שאפילו בדיעבד לא תהיה מקודשת הואיל שמן התורה הוה מתנה. ובאמת שהרא״ש סתם דבריו בפ׳ מי שאחזו דף ק״ט ע״ג ולא כתב לדברי התוס׳ דלא בעינן תנאי ומעשה בב׳ דברים כי אם בדברים הסותרים גם בפ״ק דקידושין לא העתיק ל׳ התו׳ ע״ש ומ״מ אין מכאן ראייה לדחות מכח זה דברי התו׳ המוכרחים ממימרא דרבא ולמימר דהרא״ש לא ס״ל הכי אלא שהרא״ש לא נחית בפ׳ מי שאחזו אלא ללמד ולהודיע משפטי התנאים דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואע״פ שלפי המסקנא בההוא עניינא א״צ דהא ע״מ קאמר ובע״מ שהוא כאומר מעכשיו א״צ ב׳ דברים שאינן סותרין זא״ז וכמ״ש שם בשם התוס׳ וכדתירץ רב אשי שם במסקנא מ״מ העתיק הרא״ש דברי רב אדא כדי ללמוד ממנה במקום דלא אמר ע״מ אלא בל׳ אם ואמר ה״ז גיטך אם תחזיר לי הנייר דהרי היא מגורשת דהתנאי בטל והמעשה קיים כיון דהכל הוא בדבר אחד:
(ב) וכיצד הלכות חנאו צריך שיהא כפול כו׳ שכל הני מצינו בתנאי משה עם בני גד ובני ראובן שנאמר ויאמר אל יהושע אם יעברו וגו׳ כל חלוץ וגו׳ ונתתם להם ואם לא יעברו חלוצים וגו׳ ונאחזו בתוככם וגו׳. וכל הני תנאים מפרש ואזיל רבינו: כנ״ל ודו״ק:
(ג) ושיוכל לקיימו ע״י שליח כן הוא הגירסא בדפוס ב״י וכתב ב״י עליו ז״ל כיון דבקידושין לא בעינן אפשר לקיימו ע״י שליח לא ניתן תנאי זה לכתוב בהל׳ אלו ויש לתמוה על רבינו שכתבו פה (ועיין מ״ש מזה בח״מ סי׳ רמ״א) וכן יש לתמוה למה לא כתב בתחלת סי׳ זה דבעינן שיהא תנאי שאפשר לקיימו ואע״ג שכתבו לקמן בסימן זה ה״ל לכתבו סמוך לאחרים ע״ש. ובי״ס ראיתי שכתב ושיוכל לקיימו ותו לא וא״ש הכל שכתב רבי׳ מה שראוי לכתוב ודילג מה שאין ראוי לכתוב כמ״ש הב״י וטעם של ב״י שאין ראוי לגרוס כאן ושיוכל לקיימו ע״י שליח עיין בדרישה:
(ד) ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת כו׳ רבותא קמ״ל אפילו אמר באם לא [בעי׳] תנאי קודם למעשה והואיל שבתחלה אמר המעשה קודם לתנאי אינו תנאי (ולא אתי תנאי ומבטל המעשה דקדמו ואע״פ שלא נתנה לו המנה היא מקודשת כאילו לא התנה כלל כ״פ):
(ה) שכתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה כו׳ מלשון זה משמע דהרמב״ם סבר דתרתי בעינן נתינה וג״כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר הרי את מקודשת לי בשעה שנתן הדינר בידה אז אין מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח״כ אמר אם תתני לי הרי את מקודשת ה״ז מקודשת דזה מיקרי תנאי קודם הואיל שנתן הדינר בידה קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח״כ אמר לה אם תתני לי כו׳ הרי את מקודשת לי זה חשיב תנאי וצריך לקיימו ומש״ה א״ש דמסיק וקאמר פשיטא כיון דנתן בידה כו׳ דאם איתא דהרמב״ם סבר דאפילו אם כבר נתן בידה הדינר ואח״כ אמר אם תתן לי הרי את מקודשת כו׳ דאינו תנאי מאי קאמר רבינו פשיטא דלמא המשנה אתא לאשמעינן דאפילו בכה״ג אינו תנאי אלא ודאי גם הרמב״ם מודה בזה דהוי תנאי. ואין להקשות דלמא גם הרמב״ם סבר דבעינן שיאמר התנאי קודם למעשה כדדייק לישניה שכתב והשלים ואמרה אם ״תתני לי מנה הרי ״את ״מקודשת ״לי ואע״פ שהקדים לומר הרי את מקודשת לי הרי ג״כ סבר הרמב״ם שאח״כ חזר וכפל התנאי וא״ל אם תתני לי הרי את מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת וכבר נתבאר בשם המ״מ דאע״פ שהקדים לומר שלא כדין אם אח״כ חזר ואמר התנאי כדינו תנאו תנאי די״ל זיל בתר טעמיה הואיל שסבר מה ששנה במשנה כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי פירושו של מעשה היינו מעשה ממש שנתן הדינר בידה וא״כ היכא נזכר שיהא הדיבור של תנאי קודם לדיבור של מעשה וק״ל ולפ״ז צ״ל שלרבותא כתב הרמב״ם שאע״פ שחזר ודיבר כל התנאי כדינו אפ״ה התנאי בטל כיון שהקדים הנתינה אבל ודאי מיירי שג״כ אמר דוקא בשעת נתינה. וטעם מחלקותם דהרמב״ם מפרש המשנה ששנה כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל היינו שהקדים המעשה בפועל ונתן הדינר בידה ואח״כ התנה התנאי בזה הוי התנאי בטל ושאר מפרשים פירשו מעשה היינו שאמר הרי את מקודשת לי ור״ל שבאמירה הקדים המעשה קודם לתנאי אפ״ה אינו תנאי אע״ג שהשלים כל התנאי קודם שנתן הדינר לידה:
(ו) ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא כו׳ פי׳ ולא היה צריך המשנה לאשמעינן דין זה שאם מעשה דהיינו שנתן הדינר לידה ואח״כ התנה דלא הוי תנאי ועיין בדרישה: (ה״ג ולא כפל לומר ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת או שלא כו׳ כ״פ):
(ז) אלא אמר אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהא מקודשת כו׳ וזה אינו תנאי מפני דהוי המעשה והתנאי בדבר אחד ואינו דומה לתנאי דבני גד ובני ראובן. ומשמע דמקודשת אפילו אם הדינר אינו שלו וק׳ אם אינו שלו איך תהיה מקודשת והא אין מקדשין אלא בדבר שהוא שלו ולא בגזל וא״ת דמיירי כגון שגזל דינר ונתייאשו הבעלים ממנו קשה דזה נקרא שלו ממש הואיל שהבעלים מתיאשים ממנו וכמ״ש בסימן כ״ח וי״ל דמיירי שיש בידו דינר שניתן לו במתנה ע״מ להחזיר או שיש בידו בשאלה לזמן ידוע שמקדשין בו כמבואר לעיל בסי׳ כ״ח ועיין בדרישה:
(ח) או שהקדים הלאו שאמר אם לא תתני כו׳ ואם תתני לי תהיה מקודשת כו׳ אבל אם אח״כ חזר והזכיר בלאו אחר שאמר ״ואם ״תתני ״לי תהיה מקודשת הרי זה תנאי גמור (וכ״כ הר״ן בפ׳ מי שאחזו ד׳ תקצ״א) י״א דאפילו לא פירש כל דיני תנאי רק אמר סתם כתנאי בני גד ובני ראובן הוה תנאי גמור וכ״כ רמ״א (בשם הגהות מיימון פ״ו) ע״ש וכ״כ הרא״ש וכתבו רבינו לקמן בח״מ סימן רמ״א ע״ש: (להפליגה בדברים פרש״י שאין בלבו לשים תנאי אלא להקניטה בעלמא מרחקה ודוחה אותה בדברים כ״פ):
(ט) ע״מ שתבעל לאבא נראה דה״ה אפילו לאדם בעלמא שאינו ערוה עליה נמי אינו תנאי דאם יבא עליה יעבור על איסור א״א דכיון דאמר ע״מ יחולו הקידושין למפרע אם יבא עליה והא דנקט אבא משום דעיקר הדין גבי גט מיתני (וע״ל סי׳ קמ״ג כ״פ) התם בגיטין דף פ״ד ע״א והתם דוקא נקט אבא ואביך שהיא ערוה עליה שהרי אף אם תתגרש למפרע מ״מ כלתו אסורה לו אפילו לאחר גירושין של בנו ומכ״ש אביה משא״כ אחר כיון דנתן הגט ע״ת לידה וא״ל ע״מ שתבעלי לפלוני אין לו שום ערוה עליה שהרי בבעילתו אותה תהא מגורשת למפרע. ומ״ש שם רש״י וב״י הביאו דלאחר אפשר למשחדו בממון ואם לא ירצה לבעלה באיסור יבעלה בהיתר ר״ל אם לא ירצה לבעלה דרך זנזת ישאנה אותו שהרי מותרת לו כיון שתהא מגורשת למפרע כמ״ש משא״כ באביו ואביה וק״ל. תדע שהוא כן דאל״כ קשה הא דמסיק רבינו וכתב ז״ל אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצירו או שישיא בתו לבנו כו׳ ולא קתני נמי ע״מ שתהא לאיש פלוני או תבעל לו דה״ל דבר והפוכו עם דין ראשון וכדאיתא שם בגיטין דמחלק הגמרא בין על מנת שתבעל לאבא ולאביך בין תבעל לפלוני אלא ע״כ בקידושין אין חילוק בין אבא ואביה לאחר ומשו״ה א״ש נמי דקיצר רבינו ולא נקט אלא אבא ולא כתב ג״כ אביך משום ללמדינו דל״ד הני אלא לכולהו נמי התנאי בטל ודו״ק וע״ש:
(ב) ומלשון הרמב״ם יראה וכו׳ פירוש הרמב״ם ס״ל הא דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל היינו שהקדים ועשה מעשה בפועל ואח״כ התנה תנאו אבל אם לא עשה מעשה אעפ״י שהקדימה באמירה הרי התנאי קיים כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי ק״ק זוז ואם לאו לא תהא מקודשת ואח״כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים וכך פירש הרב המגיד ורבינו השיג עליו ואמר ולא נהירא וכו׳ נראה שהבין מדברי הרמב״ם מדכתב דהתנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח״כ התנה אע״פ שהכל היה בב״ד דאלמא דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוך כדי דיבור וכיון שכן הקשה רבינו דמה צריך לומר דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלאו הכי אפילו הוה דינא דבהקדמת המעשה נמי צריך לקיים התנאי מ״מ הכא מקודשת בלא קיום התנאי מאחר שנתן בידה בלא תנאי א״כ התנאי שהתנה אח״כ אפילו היה תוך כדי דיבור לא הוי תנאי כדקי״ל בפרק יש נוחלין ובסוף נדרים דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע״ז ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתוך כ״ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתוך כ״ד אמר בתך פלונית אינו מועיל כמ״ש ב״י בסימן ל״ז ע״ש רב סעדיה גאון ומהר״ם אצל וכן אם שידך בתו הגדולה וכו׳ וכל שכן לגבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תוך כדי דיבור למעשה לבטל המעשה שהיה בלי תנאי אלא בע״כ הא דקאמר שלא יקדים מעשה לתנאי איירי אפילו השלים כל תנאו קודם שנתן לידה ואח״כ נתן בידה הרי התנאי בטל מאחר שהקדים המעשה באמירה זו היא דעת רבינו בהשגתו ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב״ם שאמר אעפ״י שהכל היה תוך כדי דיבור אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תוך כדי דיבור דליתא אלא ר״ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי משמע לישנא דכתב והשלים התנאי וכו׳:
(ג) ומ״ש אעפ״י שהכל היה בתוך כ״ד ר״ל שהכל היה בדיבור אחד בלי הפסק וכן נראה מדברי ב״י שמפרש כך לדברי הרמב״ם אלא דא״כ הא דכ׳ הרמב״ם בפ״ב דע״ז גבי מגדף בסתם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום משמע נמי לפי פי׳ זה דאפילו בדברים אחדים בלי הפסקה אינו כלום וכן מ״ש בפ״ג מהלכות ע״ז ואפילו חזר בו בתוך כ״ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוי כלום כשהכל הוא דיבור אחד הלא בתנאי דקידושין לא אמר דאינו כלום אלא משום דמעשה קדים לתנאו אלמא דאי לאו האי טעמא הו״ל חזרה גמורה לכך נראה עיקר דלהרמב״ם אין חילוק בין שהוא דבר אחד לגמרי ובין שיש הפסק קצת אלא שהוא תוך כ״ד אלא דס״ל להרמב״ם דהא דקי״ל במגדף ובע״ג ובמקדש ובמגרש דתוך כדי דבור לאו כדבור דמי אין זה אלא לגבי חזרה אם חוזר בו לגמרי אבל אם אינו חוזר בו אלא שמפרש דבריו אמרי׳ תוך כדי דבור כדבור דמי והלכך גבי תנאו נמי אם התנה עמה תוך כ״ד היה מועיל אי לאו דהמעשה קדים לתנאי דהתנאי לא מקרי חזרה אלא מפרש דהמעשה שעושה אינו אלא ע״י כך וכך:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) כָּל הָאוֹמֵר: ״מֵעַכְשָׁו״, אוֹ ״עַל מְנָת״, אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים תְּנַאי לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר: ״מֵעַכְשָׁו״, אוֹ ״עַל מְנָת״, צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּתְּנַאי כָּל הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ כָּל דִּינֵי תְּנַאי, רַק אָמַר סְתָם שֶׁמַּתְנֶה כִּתְנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, הָוֵי תְּנַאי גָּמוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו׳).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ה) הרמב״ם שם וכתב ה״ה שזה דעת כל הגאונים והכריחם לזה ל׳ המשנה שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילות התנאי ושכן עיקר
(ו) טור בשם ר״ח וכמ״ש אביו הרא״ש שם בפסקיו וכ״כ בתשובה בכלל ס״א בשם ר״י ור״ת וכ״כ הר״ן
(ג) רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן. ראיתי בהג״ה במיימון לא החליט הדבר רק כתב בזה הל׳ אמר ר״י כי שמא אם אדם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי בגו״ר יכול להיות שמועיל בלא כפילת תנאי מלשון זה משמע שהיה מסתפק בדבר ועכ״פ צ״ל תנאי קודם למעשה דאם אמר הרי את מקודשת אם תתן לי מאתי׳ זוז כתנאי בגו״ר לא מהני דהא חזינן שלא התנה כתנאי בגו״ר שהם הקדימו התנאי למעשה רק לכפול דבריו אפשר דא״צ כשאומר כתנאי בגו״ר:
(ד) א״צ לכפול תנאו. כיון מעכשיו חייל המעשה אז הוא חייל בתנאי שמתנה עמו אבל תנאי באם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שאל יחול מעכשיו לא הוי תנאי אם לא כפל כ״כ הראב״ד ועיין בהרא״ש והר״ן משמע להני פוסקים דס״ל מעכשיו א״צ ת״כ ה״ה תנאי בד״א ומעש׳ בדבר אחר נמי א״צ כשאמר מעכשיו או ע״מ מיהו הן קודם הלאו לא נשמע אם צריך מיהו למ״ש בסמוך בשם הר״ן צריך לעולם לסיים בלאו:
(ה) רק אמר סתם שמתנה כתנאי ב״ג וכו׳. הנה הסמ״ע והגמי״י לא הכריחו דין זה אלא כתבו יכול להיות שמועיל מיהו בתשוב׳ הרא״ש שהבי׳ הטור ח״ה ס״ס רמ״א פסק כן בפשיטו׳ לכן פסק הרב רמ״א כן וכ״כ בד״מ ובח״מ לא ראה דבריו בד״מ ואם הקדים המעשה לא מהני מה שאמר כתנאי ב״ג ח״מ:
(ו) מעכשיו – וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב״א וב״י הביאו בח״מ סי׳ נ״ו:
(ז) על מנת – אבל האומר ע״מ כך וכך אינו כאומר ע״מ ב״י בח״מ סי׳ ר״ז:
(ח) למעשה – ה״ה תנאי בד״א ומעשה בדבר אחר נמי א״צ כשאומר מעכשיו או ע״מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב״ש:
(ט) גמור – דין זה הואיל הוא בהגמי״י פ״ו מה״א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע״ש. רק בד״מ כתב בז״ל ובח״מ סי׳ רמ״א כתב תשובת הרא״ש דבכה״ג הוי תנאי מעליא ע״ש ועיין בה״י וכנה״ג דף ס״ט ע״ב:
(ג) וי״א כו׳ – עמש״ש ועבה״ג סק״ב:
כתב הרמב״ם כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה התנאי קיים. אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו. וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואין צריך לכופלו ולא להקדימו למעשה. ור״ח כתב דאפילו במעכשיו ובעל מנת לא הוי תנאי עד שיהיה בו כל דיני התנאי ולזה הסכים א״א הרא״ש.
(י) כתב הרמב״ם כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה וכו׳ אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו וכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכו׳ בפ״ו מהלכות אישות וכתב ה״ה כל האומר מעכשיו וכו׳ זה דעת כל הגאונים ז״ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בע״מ שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוספות חלוקים בזה והרמב״ן והרשב״א ז״ל הניחו הדבר בצ״ע וקבלת הגאונים תכריע:
ומה שכתב אבל צריך להתנות וכו׳ זה מבואר בברייתא דהמגרש ה״ז גיטיך ע״מ שתעלי לרקיע ר״י בן תימא אומר ה״ז גט ואמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה בן תימא אלמא אפילו בע״מ אין התנאי כלום אם הוא דבר שא״א לקיימו ונראה מדבריו שהטעם שבמעכשיו בע״מ אינו צריך לדברים אלו מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר וכיוצא בזה הטעם כתב הר״א ז״ל בפירושו לדעת הגאונים ז״ל עכ״ל ה״ה ז״ל:
(יא) ומה שכתב שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בפ׳ מי שאחזו אמרו כן לענין דכי מקיימה תנאה מקודשת או מגורשת למפרע משעה שקבלה הקדושין או הגרושין. ודעת הרי״ף כדעת הרמב״ם שכתב בפרק מי שאחזו גבי הא דת״ר ה״ז גיטיך ע״מ שתשמשי את אבא ב׳ שנים וכו׳ וז״ל ואע״ג דקי״ל דבעינן תנאי כפול ה״מ באם תשמשי אם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו בני גד ואם לא יעברו וכדאתקין שמואל בגיטא דש״מ אבל בע״מ לא וקי״ל דכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכתב שם הרא״ש שכן דעת רבינו האי ז״ל ושהראב״ד נתן טעם לדבריהם אבל הוא ז״ל חלק על סברא זו והעלה שלדעת ר״ח ז״ל גם במעכשיו בעי׳ כל תנאי התנאי ושכן הסכימו חכמי ארצו ושכן עמא דבר וכ״כ עוד בתשובה כלל מ״ו וכתב עוד הרא״ש בכלל פ״א אע״פ שפסק הרי״ף דלא בעינן תנאי כפול בע״מ משום דכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר״ת ור״י וראיותיהם נכוחות למבין וכתב רבינו תשובה זו בטור ח״מ סימן רמ״א וגם הר״ן כתב בפרק הנזכר שאין שטת הרי״ף והרמב״ם מחוורת והאריך בדבר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) כתב הרמב״ם כל האומר מעכשיו א״צ לכפול תנאו ולא להקדים כו׳ וכתב ה״ה שהטעם שבמעכשיו ובע״מ א״צ לדברים אלו מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר עכ״ל. ונלע״ד פירוש לפירושו דכשהתנה בלשון ״אם דאין הקידושין מתחילין מעכשיו אלא עד אחר שיתקיים התנאי תנאי כזה צריך להיות חזק כדי לדחות המעשה דהיינו נתינת הקידושין לידה שלא יחול ואם לא חזקו לתנאו כאילו לא התנה כלל דאין שם תנאי עליו כיון דלא עשאוהו כדינו הראוי להיות בלשון ״אם משא״כ באומר על מנת שאין התנאי בא לבטל המעשה שנותן עכשיו הקידושין לידה אלא שיתחיל מעכשיו (והמעשה חל מיד אלא שעל ידי קיום התנאי יתחזק קיום המעשה כ״פ) למפרע כשיתקיים התנאי הדין נותן דאין צריך התנאי להיות חזק וצריכה לקיים התנאי כיון שהיה התנאי כדינו וק״ל:
(יא) אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו דזה מבואר הוא בברייתא דהמגרש הרי זה גיטך ע״מ שתעלי לרקיע ה״ז גט וכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי כדבסמוך:
(ד) כתב הרמב״ם כל האומר מעכשיו וכו׳ פי׳ הרב המגיד הטעם שבמעכשיו ובע״מ שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי א״צ חזוק אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ״ל:
(ה) ומ״ש ור״ח כתב דאפילו מעכשיו וכו׳ ומיהו בחידושי הרשב״א פרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטי (גיטין ע״ה) כתב דתנאה דהוי ע״י שליח לא מצי לשנויי שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום ואע״ג דהמעשה קודם לתנאי עכ״ל וכ״כ הר״ן בפרק האומר בקידושין וע״ל בסימן קמ״ד מ״ש בזה בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ד) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵי שֶׁיִּהְיֶה בַּתְּנַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ חֻמְרָא, וְלָא הֵיכָא דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ קֻלָּא. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּאַף עַל גַּב דְּאִכָּא כָּל הָנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים, בָּעִינָן גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי בְּדָבָר אֶחָד וְהַמַּעֲשֶׂה בְּדָבָר אַחֵר, אֲבָל אִם הַכֹּל הוּא בְּדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ תְּנַאי (הָרא״ש וְהַטּוּר). וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְחֻמְרָא. הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתֹּאכַל חֲזִיר אוֹ שְׁאָר אִסוּר דְּאוֹרָיְתָא, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ (טוּר). אֲבָל הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ, מִקְּרֵי אִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, שֶׁאַחֵר לֹא יִתְרַצֶּה לָהּ (שָׁם). אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁפְּלוֹנִי יִתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ, אוֹ יַשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, דַּהֲרֵי תּוּכַל לִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לַדָּבָר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ״ג סָעִיף י״ב.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ז) ה״ה שם והר״ן בפ״ג דקידושין לדעת הרי״ף וקצת אחרונים דסברי דלא קי״ל כר״מ ומדינא לא בעינן תנאי כפול בשום מקום ובגיטין ובקידושין נמי אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה עיין בסימן קמ״ג סעיף י״ב שם מפורש הטעם
(ד) דאתי מינייהו חומרא דא״כ אין לחייב ממון מחמת התנאי כל דלא יש שם ד׳ צדדים אלו דבממון אזלי׳ לקולא שלא להוציא מן המוחזק.
(ה) הכל בדבר א׳ לאפוקי כגון אם יהיה דינר זה שלי אני מקדשך בו ואם לא יהיה שלי לא תהיה מקודשת ואינו דומה לתנאי ב״ג שהיא התנאי שילכו לא״י והמעשה שנתן להם ארץ גלעד לאחוזה ממילא אינם בדבר א׳ ומ״ש אם לא יהיה שלי פי׳ אלא בשאלה הוא בידו דאל״כ ה״ל גזל ואינה מקודשת.
(ו) שתאכל בשר חזיר ולא הוי זה מתנה על מה שכתב בתורה דהא לא אמר לה לא סגי בלאו הכי וא״כ לא תאכל ולא תתקדש משא״כ בסמוך בסעיף ה׳ שלא יתחייב ודאי קא עקר שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בה וכי אתנו ע״מ שלא יתחייב ה״ל עיקר.
(ד) ולא היכא דאתי מנייהו קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד׳ דברים הוי ספק קידושין וספק גירושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם וע׳ בדברי הרא״ש פ׳ יש נוחלין בסעי׳ מ״ח:
(ה) אם הכל הוא בדבר א׳. בטור כתב אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת זה נקרא תנאי ומעשה בדבר א׳ כי התנאי סותר המעשה דאין הקדושין חלין רק אחר שיתקיים התנאי ואז הקדושין שלו ולא נתן לה כלום הא אם אמר ע״מ שתחזיר לי הדינר תהיה מקודשת וק״ל ע״מ הוי כמעכשיו ומכ״ש אם אמר בפי׳ מעכשיו תהיה מקודשת אם תחזיר לי הקדושין אז לא נקרא תנאי ומעשה בדבר א׳ וכן כתב התו׳ בגיטין דף ע״ה ובב״ב דף קל״ז ומיהו בקדושין בלאו הכי מתנה ע״מ להחזיר לא הוי נתינה כמבואר ריש סי׳ כ״ט ועמ״ש שם ומיהו בקדושי שטר משמע בסוף סי׳ ל״ב דאם אמר ע״מ שתחזיר לי הנייר דהוי מקודשת וכן בגיטין מבואר לקמן סי׳ קמ״ג דע״מ שתתן לי הנייר הוי תנאי ולא מקרי תנאי ומעשה בדבר א׳ מטעם שכתבתי דע״מ הוי כמעכשיו ואין תנאי זה סותר המעשה ומ״מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומר׳ אם התנאי ומעשה הוי בדבר אחד היינו בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כבר פסק לעיל דאפילו ע״מ לא מהני מטעם דדומה לחליפין וגם צריך לדקדק דבגט אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט כלל א״כ ה״ה אם אמר בגט וקידושי שטר אם תחזיר לי הנייר תהיה מקודשת או מגורשת דלאו מידי יהיב לה ולמה פסק כאן דלחומר׳ מקרי תנאי וכי עדיף ל׳ תנאי מאלו אמר סתם בלא שום תנאי בתורה דלא מהני כלל:
(ו) התנה עמה שתאכל חזיר. ואין כאן מתנה על מ״ש בתורה דלא תאכל ולא תתקדש:
(ז) אבל התנה עמה שתבעל לאסור לה. אבל אם תבעל למותר לה אף שיש כאן קצת איסור זנות פנויה מ״מ אין זה דבר שא״א שהרבה פרוצים תמצ׳ לעבור על איסור פנויה, ועכ״פ צריך שיאמר בזה הל׳ אם תבעלי לפלוני אז תהיה מקודשת לי אבל אם אמר בל׳ ע״מ שהוא כמעכשיו א״כ למפרע תהיה א״א וע׳ לקמן סי׳ קמ״ג סעיף י״ח וא״כ הוא ג״כ דבר שא״א שאין בידה שפלוני יעבור על א״א ומיהו אפשר לה לעבור שלא תגיד לו שבביאה זו תהיה מקודשת למפרע ולפ״ז גם לאבא אפשר שתבעל לו אם אינו יודע שבביאה זו נעשית כלתו למפרע ואין הפרש בין שתבעל לאבא או לפלוני בקידושין והרמב״ם (פ״ז מה״א דין י״א) דקדק בלשונו וכתב שתבעל לאביה ולאחיה או לבנה ועיין בב״ח בקונטרס אחרון שכתב ע״מ שתבעל לפלוני אפשר לקיים התנאי לאחר מיתת הבעל:
(ו) דלא בעי וכו׳. טעמא משום דס״ל דלא קי״ל כר״ח דאמר דצריך ת״כ אלא בגיטין וקדושין חיישינן לחומר׳ אבל הלכת׳ כחכמים מיהו מ״ש דא״צ כל ד׳ דברים לא מצינו כן כי מרמב״ם פ״ג ה״ז נשמע דא״צ ת״כ והן קודם הלאו אף על גב דכתבתי בסמוך דצריך לסיים בלאו משום בגמר דבריו אדם מתפיס מ״מ בממון הולכים אחר אומדנ׳ אבל תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע״י שליח צריך וכ״כ המגיד פ״ו ה״א והר״ן פמ״ש ובפ׳ האומר והטעם הוא משום אפי׳ אם לא גמרינן מתנאי ב״ג מ״מ מה שהוא סברא ילפינן וכ״נ מהרא״ש ס״פ י״נ ובתשו׳ ריש כלל פ״א דכל הפלפול קאי על ת״כ אבל שאר תנאים צריך וכן מוכח שם דהא הקשה בתחלה על תנאי ע״מ שתחזור לי האתרוג דהוי תנאי ומעשה בד״א ותירץ רבה לטעמו דס״ל תנאי ומעשה בד״א הוי תנאי ותו הקשה הא לא כפל התנאי ותירץ בשם הרשב״א בממון א״צ ת״כ ש״מ שאר תנאים צריך והטור והמחבר והש״ג כתבו דא״צ כל ד׳ דברים וא״י מנ״ל:
(ז) התנאי בד״א וכו׳. הנה תוס׳ בקדושין דף ו׳ ובפ׳ מ״ש דף ע״ה ובר״ן שם ובס״פ י״נ כתבו דלא הוי תנאי ומעשה בד״א אלא כשהתנאי סותר למעשה כגון שהתנה בגט אם תחזיר לי הנייר א״כ אימת חל הגט כשתחזור הנייר אז לא הוי גט אבל בהרא״ש ס״פ י״נ מוכח דלא ס״ל כן דהא הקשה על תנאי ע״מ שתחזיר האתרוג דהוי תנאי ומעשה בד״א ובתנאי ע״מ אינו סותר התנאי למעשה כמ״ש בתו׳ במקומו׳ הנ״ל גם בפ׳ מ״ש כתב בתנאי ע״מ צריך שאל יהיה התנאי ומעשה בד״א וכן רי״ו נכ״ד פסק כהרא״ש בתנאי ע״מ שתחזיר הנייר הוי תנאי ומעשה בד״א לפ״ז מ״ש הטור בסי׳ זה בתנאי קדושין כשמקדש אותה עם הדינר ומתנה ע״מ שהדינר שלי הוא הוי תנאי ומעשה בד״א והיא מקודשת אפילו לא נתקיים התנאי אף ע״ג שאינו סותר למעשה מ״מ כיון שהכל בד״א א״צ לקיים התנאי אלא קשה למה פסק בסי׳ קמ״ג כשמתנה ע״מ שתחזיר הנייר של הגט הוי תנאי ותתקיים התנאי הא הוי תנאי ומעשה בד״א גם קשה בא״ח בסי׳ תרנ״ח פסק בהתנ׳ ע״מ שתחזיר האתרוג דהוי תנאי וכ״כ הרא״ש הא הוי הכל בד״א גם קשה אם אף בכה״ג הוי תנאי ומעשה בד״א למה אמרו בהתנה שתחזיר הקדושין דדמיא לחליפין כמ״ש ר״ס צ״ט למה דמי׳ לחליפין דהא א״צ להחזיר כיון שהכל הוא בד״א והדרישה וח״מ כתבו דהטור ס״ל דוקא כשהתנאי סותר למעשה הוי תנאי ומעשה בד״א והתנאי שמתנה אם הדינר שלי ה״ק את מקודשת לי כשתחזיר לי הדינר והיינו אם הדינר שלי א״כ סותר למעשה אבל אם אמר ע״מ שתחזיר לא הוי תנאי ומעשה בד״א כי אין סותר למעשה דקי״ל האומר ע״מ כאומר מעכשיו מיהו לא הוי קידושין משום דהוי מתנה ע״מ להחזיר אלא כשמקדש בשטר אז מהני כשמתנה שתחזיר לו הנייר כמ״ש בסימן ל״ב אז כשמתנה תנאי ע״מ הוי תנאי כי אין סותר למעשה וכתב בח״מ ומ״מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקדושין דיש לחוש לחומרא אם התנאי ומעשה בד״א היינו בקדושי שטר אבל בקדושי כסף כבר פסק אפילו ע״מ לא מהני דדומה לחליפין גם קשה אם אמר אם תחזיר לי הנייר תהיה מקודשת הא לאו מידי יהיב לה ולמה פסק כאן לחומרא ע״כ ודבריו תמוהים בעיני דהא לפי פירושו תנאי ומעשה בד״א היינו תנאי אם ואז א״צ לקיים התנאי והמעש׳ קיים ואז לא דמיא לחליפין כי לא הוי מתנה ע״מ להחזיר כיון דא״צ לקיים התנאי א״כ שפיר דברי הג״ה זו ואיירי אפילו בתנאי כסף שמתנה אם תחזיר לי תהיה מקודשת ואזלינן לחומרא משום לדיעה הראשונה אף בכה״ג התנאי קיים והוי מתנה ע״מ להחזיר ולא הוי קידושין ולי״א אלו הוי קידושין וכללא הוא אם מקדש בשטר ואמר ע״מ שתחזיר לי הנייר אז התנאי אין סותר למעש׳ כמ״ש בתוס׳ אז היא מקודשת ותתקיים התנאי, ולשיטות הרא״ש א״צ לקיים התנאי כי הוא ס״ל כיון שהכל בד״א א״צ לקיים התנאי, ואם אמר תחזיר לי הנייר אז התנאי סותר למעשה והוי התנאי ומעשה בד״א ותנאי בטל לשיטו׳ הני פוסקים אז היא מקודשת בוודאי אבל לשיטות שאר פוסקים והרמב״ם התנאי קיים כי לא ס״ל תנאי ומעשה בד״א, ואם מקדש אותה בכסף ואמר ע״מ שתחזיר הכסף אז אין התנאי סותר למעשה ולא הוי תנאי ומעשה בד״א לשטת תוס׳ אז צריכה לקיים התנאי והוי מתנה על מנת להחזיר וקידושין בטילים ולהרא״ש הוי התנאי והמעשה בד״א וא״צ לקיים התנאי והקדושין קיימים, ואם אמר ה״א מקודשת אם תחזיר לי הכסף קדושין אז לתוס׳ והרא״ש התנאי ומעשה הכל בד״א ותנאי בטל וקידושין קיימים, ולהרמב״ם התנאי קיים והוי מתנה ע״מ להחזיר והקדושין בטילים ויש לחוש לחומרא בכל הני פלוגתא:
(ח) שתאכל חזיר. התנאי זה בידה הוא לאכול ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא אם תרצה לא תאכל ולא יהיה הקדושין קדושין אבל אם התנה תנאי ע״מ שתבעל לפלוני אין בידה לקיים דהפלוני לא ישמע לה:
(ט) לאסור לה. כ״כ הטור ובדריש׳ כתב ה״ה למותר לה נמי לא ישמע כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א״א ואפשר אפילו בתנאי אם ולא ע״מ אסור דמ״מ בעת הביאה חלין הקדושין וב״ח כתב בק״א אם התנה על מותר לה יש לקיים התנאי אחר מותו ואז הקדושין חלין למפרע ועיין תוספת גיטין דף פ״ג אבל אם מתנה על מותר לה אין לומר דמ״מ איכא איסור לבוא על פנויה דמשום פנויה ליכא הפלגת דבר כמ״ש בתו׳ דף פ״ד, וא״ל אם מתנה על מותר לה יכולה להתקיים התנאי היינו שלא תגיד לו התנאי דמ״מ אין בידה שמא יוודע לו:
(י) קולא – כלומר דאף דאין כאן כל הד׳ דברים הוי ס״ק וספק גירושין. וב״ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע״י שליח צריך ע״ש:
(יא) אחר – עיין מ״ש הדרישה וב״ש ודו״ק. ובהרדב״ז ח״א סי׳ רכ״א:
(יב) יתרצה לה – וכתב בדרישה דה״ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א״א. וב״ח בק״א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע״ש וכ״כ תוס׳ בגיטין דף פ״ג ועיין ח״מ וב״ש:
(ד) י״א כו׳ – ערשב״ם בב״ב קל״ז ב׳ ד״ה ואם לאו כו׳ וכ״כ הרא״ם שם בשם הר״ש הזקן אבל הוא חלק עליהם וס״ל דבכל מקום בעינן כס׳ ראשונה ע״ש:
(ה) וי״א עוד כו׳ – ודעת הרמב״ם וש״ע דאביי ורבא פליגי עליה דר״א בר אהבה. וראיה ממ״ש רבא בב״ב קל״ז ב׳ הילך אתרוג ע״מ שתחזירהו לי כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה לא כו׳ וכ״כ הרא״ש שם ועיין רש״י בגיטין שם ד״ה בדבר א׳ כו׳ אבל דעת הטור והרב כפיר׳ תוספת שם ד״ה דתנאי ומעשה כו׳ וכ״פ הרא״ש שם סס״ט בשם ר״ח סוגיא דשמעתין כו׳:
(ו) התנה כו׳ – גיטין פ״ד א׳ וכרבא:
(ז) אבל התנה כו׳ – שם:
(ח) אבל אם כולי – רמב״ם וכמש״ש פלוני נמי אפשר כו׳ וערש״י. שם ד״ה אמר לך כו׳:
וי״א דלא בעי תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים אלא באיסור כגון בקדושין וגיטין, אבל בממון הוי תנאי בלא כל זה. וא״א הרא״ש ז״ל כתב דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון צריך כל דיני התנאי וכ״כ הרמב״ם.
(יב) וי״א דלא בעינן תנאי כפול ולא שאר דיני תנאי אלא באיסור כגון בקידושין וגיטין אבל בממון הוי תנאי בלא כל זה ז״ל הרמב״ם בפ״ו מהלכות אישות יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא״צ אדם לכפול תנאי אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון אינו צריך לכפול ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שאר הד׳ דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותם חכמים ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות.
וכתב ה״ה יש מקצת אחרונים שכתבו שאין אדם צריך לכפול וכו׳ כן הוא דעת הרי״ף בתשובה וקצת מן האחרונים סוברים כן והוקשה להם והלא עיקר תנאי בני גד בממון היה והם ז״ל תירצו דר״מ בלחוד הוא דבעי תנאי כפול ויליף לה מתנאי בני גד ובני ראובן ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי קא מצריך תנאי כפול ואנן לא קי״ל כותיה דרבנן פליגי עליה ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של ש״מ המגרש ע״ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוה איכא ב״ד דס״ל כר״מ והוה מתיר אע״פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צורך לכפול התנאי והילכך בגיטין וקדושין אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקים אותה לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכ״נ שהוא דעת הרמב״ן והרשב״א עוד דקדק הרמב״ן אי בעינן בדיני ממונות הן קודם ללאו ושיהיה תנאי קודם למעשה ושיהיה בדבר שאיפשר לקיימו והעלה הוא ז״ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא הרי הוא כדין הכפול בין בממון בין בגיטין וקדושין על הדרך הנזכר למעלה וכן כתב רבינו פ״ג מהלכות זכייה שרבותינו סוברים שאין צריך הן קודם לאו בתנאי ממון אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא שהרי משנה סתומה היא בפרק הפועלים גבי הלכתא פסיקתא דאע״ג דאתיא כר״מ כדאיתא בגמרא קי״ל כוותיה בהא וכתב הוא ז״ל דאף על גב דהוה משמע דאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן לכל מילי הוה ליה למיגמר איכא למימר דסוגיא דתלמודא מכרעת שאין כל הדברים שוין ולא נתברר הטעם אלו דבריו ז״ל ושיהיה דבר שאיפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז״ל בכל דבר ודעת רבינו שהלכה כר״מ בתנאי כפול ובהן קודם ללאו כמו שהלכה כמותו בתנאי קודם למעשה דכיון דכולן מתנאי בני גד ובני ראובן נלמדו אין למדין ממנו לחצאין וזה דעת הגאונים הראשונים ולזה הסכים בעל העיטור עכ״ל.
וגם הר״ן כתב בפרק האומר לחבירו ולענין הלכה כתב הרי״ף בתשובה אלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהם איסורא וכוונתו ז״ל דלא קי״ל כר״מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו וקי״ל כותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפרק הפועלים וכן נמי קי״ל שיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח:
(יג) ומה שכתב רבינו בשם הרא״ש דבכ״מ שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון צריך כל דיני התנאי כ״כ בס״פ י״נ וכ״כ בתשובה כלל פ״א כתבה רבינו בטור ח״מ סימן רמ״א. וטעם הדבר למה אנו לומדים מתנאי בני גד ובני ראובן כתב הרא״ש בתשובה וכתבתיה בסוף סימן זה:
כתב רבינו ירוחם אם לא כפל והוא בענין שבעבור שלא כפל יהיו קידושיו בטלים כתבו התוספות לא שיהיו בטלים לגמרי אלא מקודשת מספק וכ״כ הרא״ש בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלז) על ההיא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך:
חילוקי דיני התנאי נתבארו יפה בדיני גיטין ומשם תלמוד לדיני קדושין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) וכ״כ הר״ן פ׳ מי שאחזו ע״ב דף תקצ״א ועיין בח״מ סי׳ מ״ח תשובת הרא״ש מזו:
(ה) וכ״כ בפ׳ האיש מקדש ע״א ד׳ תרמ״ד:
(ו) עיין בהר״ן פ׳ האיש מקדש דף תרמ״ג ודף תרצ״א ובמרדכי פ׳ מי שאחזו שהאריכו שם בדיני תנאי וכתבו התוספות והביאם המרדכי ריש מי שאחזו והאשר״י פרק י״נ דלגבי ממון לפעמים סגי בגלוי דעת אף בלא תנאי ולפעמים אף גלוי מילתא לא צריך וע״ש כיצד וכ״ה בהגהות מיימון פ״ו דאישות ועיין בזו בח״ה סימן ר״ז ולקמן סימן קמ״ד כל דיני תנאי:
(יב) ויש אומרים דלא בעי תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים אלא באיסור כו׳ (הוי תנאי בלא כל זה ר״ל כל תנאי שבממון קיים אפילו אין בו דיני התנאים הנ״ל כ״פ): וא״א הרא״ש ז״ל כתב דבכל מקום שהזכירו כו׳ דהא דבעיא כל הדברים האלו מתנאי ב״ג וראובן ילפינן ליה ותנאי דבני גד וראובן הוה בממון וכ״כ רבינו בח״מ סימן רמ״א ע״ש והטעם החולקין הוא מפני דר״מ לחוד ס״ל דבעינן תנאי כפול ויליף לה מתנאי דבני גד וראובן ואיהו ודאי בממון נמי בעי תנאי כפול ואנן קי״ל כרבנן דפליגי עליה ומדינא לא בעי תנאי כפול בשום מקום אלא דשמואל אתקין הגט של שכיב מרע לרווחא דמלת׳ שחשש שאם הוה התנאי בלא כפול דלמא איכא בי דינא דסבירא ליה כר״מ והוה מתיר אף על פי שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צריך לכפול התנאי הלכך בגיטין וקידושין אם לא כפל תנאי ולא נתקיים חוששין לה והולכין בה להחמיר ואין מחזיקין בה לא במגורשת ולא באינה מגורשת כ״כ ה״ה וב״י הביאו ולפ״ז מ״ש רבינו בשם הי״א דלא בעינן תנאי כפול כו׳ אלא באיסור כגון בקידושין ובגיטין היינו לומר דחוששין להחמיר ואם קידש אשה ולא הכפיל תנאו לא אמרינן שאינו תנאי וקידושיו קידושין אף על גב שלא יקיים התנאי ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה ממנוגע דזה הוי קולא אלא גם כן צריכה גט משני ולא אמרינן דלא הוה תנאי וקידושיו קידושין אלא שאסורה לעלמא בלא גט וכה״ג נמי מחמרינן בגיטין: (וא״א ז״ל כתב דבכל מקום כו׳ עיין בח״מ סי׳ ר״ז ולקמן סי׳ קמ״ז כל דינו תנאי כ״פ):
(ו) וי״א דלא בעי תנאי כפול וכו׳ טעמם דמדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקדושין ולא בממון דלית הילכתא כר״מ אלא כרבנן דפליגי עליה אלא דכיון דאתקין שמואל בגיטא דש״מ דמגרש ע״ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו עשה כן לרווחא דמילתא שחשש אם לא יהיה התנאי כפול דילמא איכא ב״ד דס״ל כר״מ והוה מתיר אעפ״י שלא נתקיים התנאי הילכך בגיטין וקדושין הולכין בה להחמיר ואם לא כפל תנאו ולא נתקיים ה״ל ספק כ״כ הרב המגיד והר״ן:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ה) הִתְנָה בִּשְׁעַת הַקִּידוּשִׁין שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, תְּנָאוֹ קַיָּם, וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב לָהּ בָּהֶם. אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּעוֹנָה, תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בָּהּ. {הַגָּה: דְּכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מָמוֹן, תְּנָאוֹ בָּטֵל (דַּעַת עַצְמוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מַה דְּתָקוּן רַבָּנָן הָוֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (הַגָּהַת מָרְדְּכַי רֵישׁ הַכּוֹתֵב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ח) ברייתא כתובות דף כ״ז ע״א בב״מ דף צ״ד ע״א וכר׳ יהודה
(ט) שם וכמו שפירש הר״ן דצערא דגופא לא אתיהיב למחיל׳
(ז) שאר וכסות כו׳ – לא הוה מתנה על מ״ש בתורה כיון שדבר שבממון הוא ונותן למחילה משא״כ בעונד צערא דגופא היא לא ניתן למחילה בסעיף ד׳ ע״מ שתבעל לאסור לה כו׳ בטור כ׳ ע״מ שתבעלי לאבא כו׳ וכתב בפרישה היה לאחר דהא הטעם משום שאסור לה משום ערוה וא״כ ה״ה לאחר דעלמא שאסורה עליו משום א״א והטור נקט לאבא משום דבגמ׳ פ׳ המגרש לענין גט (קאמר שם לאבא) ושם יש איסור דוקא לאבא אבל לאחר היא מותרת לאחר הגט מ״ה גם כאן נקט לאב׳ ומו״ח חלק עליו ואמר דכאן נמי דוקא לאבא דאלו לאחר יש היתר אחר שימות הוא משא״כ באב׳ דאסור לעולם בה. והאמת כדברי הפרישה דהא אי׳ בפ׳ המגרש לענין נותן גט ומשייר דמבעי׳ לן התם חוץ מבעל אחותה מהו מי נימא השתא היא לא חזי׳ א״ד זמנין דמתה אחותה וחזיה ליה ולא אפשט׳ נמצא דיאן סברא זו דמיתה מוכרחת וא״כ האיך נימא כאן בפשיטות דהוי דבר שאפשר מצד שמא ימות הוא ודברי הפרישה עיקר.
(ח) דכל מאי דתקון רבנן. דל׳ זה משמע דאיסור דרבנן בדבר שאינו ממון הוי כשל תורה ואסור להתנות אבל בהגהת מרדכי כתב בדבר תקנה דרבנן אפילו בממון תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
(י) שאר וכסות וכו׳. כתב בח״מ היינו דוקא שלא אמר ע״מ שאין בקדושין שאר וכסות דאם התנה כך התנאי בטל כמ״ש בח״ה סימן רכ״ז בתנאי ע״מ שאין בו אונאה:
(יא) תנאו בטל. ע״כ איירי בכפל התנאי וא״ל מאחר דכפל התנאי איך תתקדש לו כשלא תתקיים התנאי עיין תוס׳ דף מ״ו שם מתרצים קושיא זו ואם מתנה שתפטרני מן העונה כתבו תוס׳ שם דהוי תנאי ועיין במרדכי:
(יב) דכל המתנה על מ״ש בתורה. ול״ד להתנאי שתאכל בשר חזיר דשם בידה שלא תאכל ולא תתקדש והכא התנאי הוא אחרי שתנש׳ לו א״כ בודאי עוקר ועיין בגיטין שם, ובדרישה מתרץ עונה דעיקר אישות הוא שאני:
(יג) דכל מאי דתיקון רבנן וכו׳. כ״כ הג״מ ליישב הא דאמר רב ריש הכותב הלכה כרשב״ג דא״י להתנות תנאי דלא ירש את אשתו משום כל שהוא תיקון חז״ל א״י להתנות דחז״ל עשאו חיזוק יותר משל התורה, מיהו נראה כל הפוסקים חולקים ע״ז כאשר מבואר ס״ס ס״ט וסימן צ״ב דכתבו שם אם מתנה אחר נשואין לא מהני התנאי משום דהוי כאלו מתנה הבן שלא ירש את אביו דקי״ל דלא מהני התנאי וירש את אביו אבל מחמת תיקון רבנן מהני הסילוק וא״י למה הבי׳ דעת הג״מ נגד כל הפוסקים הנ״ל, ולדעת הג״מ אם שאר וכסות תיקון חז״ל הוא א״י להתנות ועונה לכ״ע א״י להתנות אף על גב דאשה יכולה למחול על העונה כמ״ש לקמן מ״מ ע״י תנאי א״י להתנות וע׳ במרדכי פ׳ השוכר:
(יג) קיים – דוקא באומר ע״מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע״מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה״י:
(יד) בטל – ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב״ש:
(טו) רבנן – עיין ח״מ ב״ש בה״י:
(ט) דכל כו׳ – שם:
(י) וי״א כו׳ – כמ״ש בכתובות פ״ד א׳ אלא הלכה כו׳ ואף שקי״ל דלא כרב היינו משום דקי״ל דאף בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים כנ״ל מ״מ נשמע בדבר שאינו של ממון ויש ש״פ דבדרבנן אף בשל ממון תנאו בטל וכמש״ש נ״ו א׳ וכ״ש לדידן דקי״ל כר״מ שם דכל הפוחת לבתולה כו׳ ועהגמ״ר שם:
(ו) דכל המתנה עמ״ש בתורה כתב בספר מעין גנים וז״ל עיין במל״מ שהביא בשם מהר״א ששון שכתב אם מתנה ג״כ על דבר אחר ולא הוי מתנה עמ״ש בתורה כיון דמועיל התנאי לאותו דבר מהני ג״כ אף עמ״ש בתורה ע״ש ועיין בפ״י טעם הדבר עכ״ל וחפשתי למצוא המקום במל״מ וראיתי בפ״ו מה״א סוף דין י״א שכתב אדרבא להיפך בשם מהר״א ששון סי׳ ס״ד דבתנאי לא אמרי׳ מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדמות ראיה מהא דאמרי׳ האומר לאשה כו׳ ואם איתא דדמיא לשבועה דחייל בכולל א״כ גם בתנאי נאמר כן דמגו דחייל על שאר וכסות חייל נמי על העונה ע״כ רק דהמל״מ כתב עליו דאין מכאן הוכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרי׳ מגו וכמ״ש התוס׳ שבועות דף נ״ד בשם ריצב״א דמשמע מדבריהם דלא אמרי׳ מגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש האיסור לא וא״כ היכא דקאמר ע״מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירו׳ לא אמרי׳ מגו דחייל אשאר וכסות חייל נמי אעונה עכ״ד אבל גם לאידך גיסא אין ראי׳ דאפשר דה״ה בסתם כגון שאמר ע״מ שאין לך עלי חיובי הבעל לאשתו ג״כ לא אמרי׳ מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדעת מהר״א ששון הנ״ל
התנה בשעת הקידושין שלא יהא עליו שאר או כסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם, אבל אם התנה שלא יתחייב בעונתה תנאו בטל וחייב בה.
(יד) התנה בשעת הקדושין שלא יהא עליו לא שאר ולא כסות תנאו קיים וכו׳ אבל אם התנה שלא יתחייב בעונתה תנאו בטל וחייב בה ברייתא בפרק אעפ״י (כתובות נו.) ובפרק הזהב (בבא מציעא נא:) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ה״ז מקודשת ותנאו בטל דר״מ ר״י אומר בדבר שבממון תנאו קיים ופרש״י בדבר שבממון. שאר כסות וידוע דהלכה כרבי יהודה וכתבה הרי״ף בפ׳ האומר לחבירו ופירש הר״ן בדבר שבממון דניתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופא לא איתיהיב למחילה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) כתב המרדכי ריש הכותב הא דמתנה על מ״ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים היינו דוקא שאמרו בדרך תנאי אבל אם רוצה להפקיע תנאו בטל וע״ש ובע״א דף תק״ן בהגהות שם דהא דתקון רבנן הוי כמו שכתוב בתורה:
(ח) וכ״פ הפוסקים דלא כהמרדכי שכתב פ׳ השוכר את הפועלים דאף בעונה תנאי קיים דאשה יכולה למחול על העונה וע״ל סי׳ קי״ח מדין המתנה על מ״ש בתורה:
(ט) ועיין לקמן סי׳ מ׳:
(י) ועיין בדבריהם שהאריכו בדינים אלו וכתבו שיטות אחרות בזו:
(יא) וכתב בתשובת ריב״ש סי׳ י״ד וקצ״ג דאם היה האב חוץ למקומו במקום אחר ושמע שם ולא מיחה וכשבא לביתו מיחה לא הוי מקודשת דמאי אהני ליה אם היה מוחה במקום אחר לפיכך שתיקה דלשם לאו כלום הוא אא״כ נתרצה בעיר וע״ש שהאריך:
(יב) וכן הוא מבואר בדברי הרא״ש דס״ל דע״מ שירצה ר״ל ע״מ שישתוק ולכן אני תמה על דברי ב״י דכתב דשיטת רבינו אינו כשיטת הרא״ש:
(יג) ובהגהת אלפסי ע״א דף תרמ״ג פ״ב דקדושין הרי את מקודשת בדינר של כסף ונמצא זהב אינה מקודשת שיש אשה שצריכה כסף בשעת קידושין אבל אמר דינר זה אחד ונמצא שנים הוי מקודשת דאחד בכלל שנים עכ״ל וע״ל סי׳ ל״א מדין המקדש בטבעת כסף ונמצא זהב או להיפך:
(יד) וכתב המרדכי ריש מי שאחזו ע״ד דף תרי״ג דאין חילוק בין אומר בשעת התנאי מעכשיו או לא אמר מעכשיו:
(טו) כתב הר״ן פ׳ האומר ע״א דף תרמ״ט בשם הרמב״ן ז״ל היכא דלא ידענו אם קיים הבעל התנאי או לא כל תנאים שהוא מתנה עמה שהם תנאים שלו בלבד כגון שאומר ע״מ שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת הוא נאמן וא״צ עדים ואם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאי שהוא תנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישה וכל תנאי שבינו לבינה כגון שאתן לך מאתים או תתן לי מאתים כלל גדול המע״ה לפיכך בקדושין היא נאמנת ובגירושין הוא נאמן לאוסרה עכ״ל הרמב״ן ונחלקו עליו האחרונים בכל תנאי שהוא בקום עשה אעפ״י שתלוי בו לבד אינו בדין שתהא מקודשת עד שיביא ראיה שקיים תנאו ומיהו בתנאי שהוא בשב וא״ת כל אחד נאמן כשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו לא חיישינן שמא בטלו עכ״ל. וכ״כ ר׳ ירוחם בשם הרמ״ה כדברי הרמב״ן וכתב עוד הר״ן שם אע״ג דבטל התנאי והוי קדושין מ״מ התנאי הוי כמלוה עליו וצריך לשלם אחר כך כגון אם אמר ע״מ שאתן לך ר׳ זוז תוך זמן זה וכנסה סתם הוי קדושין והמעות צריך לשלם לה כחוב בעלמא ומיהו אם אמר נתתי נאמן אפי׳ תוך הזמן ואחרים אומרים דתוך הזמן אינו נאמן עכ״ל. כתב הרשב״א סי׳ תתקע״ו בהתנו שאם לא יהא לאשה ולד של קיימא שיחזור הנדוניא ופסק דהואיל וכבר זכה הבעל אלא שהתנו שאם לא יהא לאשה ולד אזי יחזור על יורשי האשה להביא ראיה שלא היה ולד ואם התנה שהנכסים יהיה של האשה אא״כ יהא לה ולד של קיימא אזי הנכסים בחזקת האשה ועל יורשי הבעל להביא ראיה וע״ש וכתב עוד בתשובה סי׳ תתקי״ט שאם התנה שכ״ז שירצה יקיים המתנה זו ע״מ שיאמר אין משמע וכן בכל תנאי וע״ש עוד האומר לחבירו הרי לך אלף זוז כ״ז שלא ארצה ליטלם ונפטר ולא נטלן אם יורשין יכולין ליטלן וע״ש וכתבתי דינים אלו כאן שנוכל ללמוד מהן לענין קדושין:
(יג) שאר או כסות כו׳ (אע״ג שהם דאורייתא כ״פ) דהוה מתנה על דבר שבממון שניתן למחילה ותנאו קיים (ודוקא שאמר בדרך תנאי אבל אם רוצה להפקיע תנאי בטל מרדכי ריש הכותב כ״פ) אבל אם מתנה ע״מ שלא יתחייב בעונה דצערא דגופא הוא ומתנה על מ״ש בתורה ותנאו בטל ר״ן (וע״ל סי׳ קי״ח כ״פ) ואין להקשות מ״ש מאומר ה״ז קידושין ע״מ שתאכל חלב או חזיר דאמרינן דהיא מקודשת דשאני התם כדקאמר טעמא דאפשר לה שתאכל ותלקה לשעה משא״כ במחילת עונה שעיקר אישות היא ואם היא אסורה עליו לעולם במאי תהיה מקודשת. וי״א דכל מה דתיקון רבנן הוה כמ״ש בתורה וכ״כ רמ״א (בשם הגהות מרדכי בהכותב דף תק״ן ע״א כ״פ):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ו) נָתַן לָהּ פְּרוּטָה וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי יָחוּלוּ הַקִּדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: ״מֵעַכְשָׁו״, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: ״עַל מְנָת״, כְּאוֹמֵר: ״מֵעַכְשָׁו״, דָּמֵי. וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵין קִדּוּשֵׁי הַשֵּׁנִי כִּלוּם. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם נָתַן לָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ; וְאִם לֹא נָתַן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכִי שָׁלְמוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם לֹא קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי קַמָּא וְגָמְרוּ קִדּוּשֵׁי בָּתְרָא וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מֵרִאשׁוֹן. וְאִם קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(י) משנה קידושין דף ס׳ ע״א וכפירש רש״י שם
(יא) כמימרא דר״ה שם הסכמת הפוסקים
(יב) שם
(יג) שם במשנה
(יד) הר״י בשם הר״מ הנרבוני
(טז) מנה – ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ״ח סי׳ קל״ד. וכ״ש אם אמר ע״מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר״ם אלשקר סימן ל״ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר״י בי רב סימן ל״ב. והר״ם אלשקאר סימן ל״ב והרלנ״ח סי׳ קל״ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ״ח שם והר״ם אלשקאר שם בשם מהר״י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס״ק לכ״ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע״כ עיין כנה״ג דף ס״ח ע״ב:
(יא) אף ע״פ כו׳ – כמש״ש ט׳ א׳ והלכתא כר״א:
(יב) מקודשת ואינה מקודשת כו׳ – כמש״ש נ״ט ב׳ לשמואל במעכשיו ולאחר ל׳ משום דהנאה הוי
(ז) שאתן ליך מנה – עבה״ט ומ״ש נתן לה המנה ולא רצתה לקבלה כו׳ ועיין בזה בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן כ״א ובס׳ שעה״מ פ״ז מה״א דין יו״ד:
(ח) שכל האומר ע״מ כו׳ עיין לקמן סי׳ קמ״ג ס״ב ברמ״א ובסי׳ קמ״ד ס״ד בש״ע די״א דעל מנת לאו כמעכשיו דמי ועב״ש שם סק״ז שתמה למה לא הובא דיעה זו בשום מקום בש״ע רק התם ע״ש:
נתן לה פרוטה ואמר לה ע״מ שאתן לך מנה התקדשי לי כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע, אף על פי שלא אמר מעכשיו, דכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי. ואם קבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי ואח״כ נתקיים אין קידושי השני כלום. ואם אמר לה על מנת שאתן לך מנה תוך ל׳ יום, אם נתן לה תוך שלשים יום הוו קדושין למפרע. לא נתן לה תוך שלשים יום אינה מקודשת.
(טו) נתן לה פרוטה וא״ל ע״מ שאתן ליך מנה התקדשי לי כשיתקיים התנאי יחולו הקדושין למפרע וכו׳ בפרק האומר לחבירו (קידושין ס.) תנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך ק״ק זוז ה״ז מקודשת ויתן ופירש רש״י הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך ק״ק זוז ובגמרא איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן רב הונא אמר והוא יתן תנאה הוא מקיים תנאיה ואזיל רב יהודה אמר לכשיתן לכי יהיב הוו קדושין מאי בינייהו איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא הוו קדושין לרב יהודה הוי קדושין ומפרש בגמר׳ טעמא דרב הונא משום דכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי ופסקו הפוסקים כותיה:
(טז) ומה שכתב ואם א״ל על מנת שאתן לך מנה תוך ל׳ יום אם נתן לה בתוך ל׳ יום הוו קדושין למפרע לא נתן לה תוך ל׳ יום אינה מקודשת שם במשנה.
וכתב ר״י בשם הר״מ הנרבוני שאם קדשה אחר תוך ל׳ יום מקודשת ואינה מקודשת עד ל׳ יום וכי שלמי ל׳ יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעי קדושי קמא וגמרי קדושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכה גט משני ע״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ז) לֹא אָמַר לָהּ: עַל מְנָת, אֶלָּא אָמַר: אִם אֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ, אֵין הַקִּדּוּשִׁין חָלִים אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. {וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סָעִיף ט׳, בְּסָמוּךְ.}
באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טו) טור וזה פשוט דע״כ לא אמר ר״ה דחלו הקידושין למפרע אלא באומר על מנת דהוי כמעכשיו
(יג) לא א״ל כו׳ – כמ״ש בספ״ז דגטין הכל מודים כו׳ ע״מ כו׳ לא נחלקו אלא באם כו׳ וכאן לא שייך זמנו של שטר:
ואם לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן לך מנה תוך שלשים יום תהא מקודשת לי בדינר זה, אין הקידושין חלין אלא משעה שנתנו לה, לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני.
(יז) ומה שכתב ואם לא אמר לה ע״מ אלא אמר אם אתן לך מנה תוך ל׳ יום תהא מקודשת לי בדינר זה אין הקדושין חלין אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני זה פשוט דע״כ לא אמר רב הונא והוא יתן אלא באומר על מנת דהוי כמעכשיו אבל כשאינו אומר לא מעכשיו ולא על מנת פשיטא דאינה מקודשת עד שיתן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא רָצָה, אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(טז) לשון הרמב״ם ריש פ״ז מהלכות אישות ממשנה וגמרא שם דף סג ע״א וכפירוש רבינו שהאומר ע״מ שירצה ר״ל ע״מ שיאמר הן בבירור וכ״כ הרשב״א ושהיא מוכרח כן מתוספת ה״ה שם וכן פי׳ הר״ן
(ח) ע״מ שירצה אבי פירושו שיאמר בפי׳ אין מ״ה אם רצה דהיינו שאמר בפי׳ אין לא רצה דהיינו שמיחה.
(ט) רצה האב מקודשת. כלומר שאמר הן דע״מ שירצה פירושו שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו וזה הוא דעת הרמב״ם דע״מ שירצה כאלו אמר ע״מ שיאמר הן וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י׳:
(י) לא רצה או ששתק או שמת. ולא בחדא מחת׳ מחתינהו דבמת האב בטלי הקידושין מיד דא״א שיאמר עוד הן אבל בלא רצה שאמר לא או שתק אינם יוצאים מידי ספק קידושין כל זמן שהאב חי דאולי יאמר האב הן אחר שאמר בתחלה לא או שתק כמ״ש בסמוך ס״י:
(יד) רצה האב. כלומר שאמר אין דע״מ שירצה פירושו שנדע שהוא רוצה היינו שיאמר הן וזה הוא דעת הרמב״ם:
(טו) לא רצה האב. כאן הבי׳ ל׳ הרמב״ם ואחר כך הבי׳ דעת החולקים ומ״ש אינה מקודשת כלומר לכ״א לפי שיטתו, ולרמב״ם דהתנאי קאי על שעת השמיעה אז אם לא אמר הן מיד בטלו הקדושין ולשאר פוסקים הוי ספק קידושין כתב בכ״מ ובב״י להרמב״ם כל התנאים שמתנה בין ע״מ שירצה שיאמר הן ובין שאר תנאים כוונתו על שעת השמיעה בעת שישמע צריך שיאמר הן או שישתוק וכמ״ש בסמוך:
(יז) אבי כו׳ – עיין בקדושין דף ס״ג ע״ב וברמב״ם פ״ז מה״א עם הראב״ד והמגיד והכ״מ ודו״ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב״ם. דעל פי שיטת רש״י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע״מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה וכן הקשה הר״ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב״ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע״מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה ודו״ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ״מ שכתב וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב״ם ע״ש והובא ג״כ בב״י ע״ש. ותמה אנכי דלפ״ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני׳ בחד טעמא ורישא נמי בע״מ שלא ימחה ורצה האב ר״ל שלא מיחה לאלתר ודו״ק ועיין בה״י מ״ש מסוגיא פרק המדיר דף ע״ג ע״ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב״ם ע״ש. ועיין ב״ש ס״ק י״ח:
(יד) האומר כו׳ – עד שלא תפול לפני יבם. לשון הרמב״ם וכבר השיגו עליו שלא ביאר הדברים שיש בהן כמה חילוקים אבל כ׳ כדרכו לשון גמ׳ לבד וכאוקימתא קמא וכגירס׳ שלנו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וע״כ רישא ע״מ שיאמר אין מדהוצרך לומר מציעתא בטעמא אחרינא וכן הסכים הרשב״א והביא ראיה מהתוספתא וכמ״ש למטה וז״ש רצה כו׳ לא רצה כו׳ הלא במתני׳ ואמר או ששתק או שמת כו׳ הוא הנ״ל דמציעתא א״א לאוקמיה בכך וכקושית הגמ׳ מאי ע״מ כו׳ אימא מציעתא כו׳ ואמר ע״מ שלא ימחה שמע כו׳ לא מיחה מפ׳ מ״ש רישא בחד טעמא דלא כפירש״י משום דיכול עוד אלא דלשון רצה מ׳ שאמר אין וה״ה דע״מ שישתוק נמי א״א לאוקמי רישא אלא דע״מ שישתוק ק׳ גם סיפא לדינא וז״ש מת הבן ואח״כ שמע דוקא אח״כ ואמר אי שמת כו׳ מת הבן כו׳ הוא מציעתא וסיפא בחד טעמא כנ״ל:
(ט) שירצה אבי – עבה״ט ומה שתמה על הכ״מ כבר תמה בזה הלח״מ שם בפ״ז מה״א דין א׳ וכתב לתרץ ועיין בשעה״מ שם שהאריך בזה:
אמר לה תהא מקודשת לי על מנת שירצה אבא, רצה לומר - על מנת שישתוק אבא כשישמע. לפיכך אם שמע ושתק חלו הקידושין מיד אפילו אם אמר בתר הכי לא. וכן אם מת ולא שמע, מקודשת מיד. אבל אם מיחה כששמע אינה מקודשת.
והרמב״ם כתב על מנת שירצה אבא, לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת. ואדוני אבי הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה.
(יח) א״ל תהא מקודשת לי על מנת שירצה אבא ר״ל ע״מ שישתוק אבא כשישמע וכו׳ בפרק האומר לחבירו (קידושין סג:) תנן על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב ה״ז מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ובגמרא מאי על מנת שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין אימא מציעתא מת האב ה״ז מקודשת והא לא אמר אין אלא על מנת שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתיק אלא א״ל על מנת שלא ימחה אבא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא א״ר ינאי אין רב יוסף בר אמי אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד ל׳ יום. ופרש״י מלמדין את האב. כדי לעקור הקדושין למפרע ולא תזקק ליבם: על מנת שישתוק. כשישמע: רצה האב. ששתק בשעת שמיעה מקודשת: לא רצה. שמיחה: והא שתק ליה. וחלו הקדושין. אלא ע״מ שלא ימחה אבא הך סיפא דקתני מלמדין לא מיתוקמא כרישא בעל מנת שישתוק אלא על מנת שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקומה בהכי דא״כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קדושין לעולם וע״כ ה״ק על מנת שישתוק אבא שתק האב הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר על מנת שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה ה״ז מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קדושין וכתב הרא״ש אלא על מנת שלא ימחה אבא פי׳ סיפא איירי כשאמר על מנת שלא ימחה אבא אבל אם אמר בסתם ע״מ שירצה אבא מפרשינן ליה על מנת שישתוק אבא הלכך רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת ואם לא שתק אלא מיחה אינה מקודשת ואם אמר על מנת שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה ה״ז מקודשת אבל כל ימיו אינם קדושין דכל ימיו יכול למחות אבל רישא לא מיתוקמא בעל מנת שלא ימחה דא״כ מאי רצה האב מקודשת והלא יכול למחות לעולם ואפילו אמר אין בשעה ששמע מ״מ אם יחזור וימחה בטלו הקדושין דעל מנת שלא ימחה קאמר והרי מיחה ואפילו אם תמצא לומר דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות מכל מקום לא מצינו לפרושי רצה האב דאמר אין דדומיא דעל מנת שירצה אבא דהיינו שלא ימחה יש לנו לפרש רצה האב שלא מיחה וזה א״א דאפילו לא מיחה יכול עדיין למחות ואינה מקודשת ודאי ורב יוסף מפרש מתניתין דעל מנת שירצה אבא היינו על מנת שלא ימחה ואם קבע זמן למחאתו עבר הזמן ולא מיחה מקודשת ואם לא קבע זמן כל ימיו יכול למחות וי״א דהלכה כרב יוסף דאוקי מתניתין בחד טעמא אבל הרמב״ם כתב כאוקימתא דרבי ינאי וכן מסתבר עכ״ל וז״ל הרמב״ם בפרק ז׳ האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת על מנת שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת ה״ז מקודשת מת הבן ואח״כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהו קדושין ולא תפול לפני יבם עכ״ל וכתב ה״ה דעת רבינו שהאומר על מנת שירצה פלוני ר״ל שיאמר הן בבירור והאומר על מנת שלא ימחה ר״ל על מנת שישתוק ואם שתק ואצ״ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שישתוק הרי הוא כעל מנת שלא ימחה ואף על פי שאין דין האומר על מנת שישתוק נזכר בבירור בדברי רבינו פשוט הוא לפי שיטתו שהאומר על מנת שישתוק ר״ל ע״מ שלא ימחה ומכל מקום יש חלוק בין האומר על מנת שישתוק לאומר ע״מ שלא ימחה כגון ששתק בשעת שמיעה ואחר כן מיחה ויתבאר זה למטה ובהשגות א״א לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר״ל דעל מנת שירצה אבא עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי עד דאמר בפירוש אלא מסתמא עד שישתוק משמע והלכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא על מנת שירצה אבא שלא ימחה משמע ע״כ. והרמב״ן אף הוא מפרש השמועה כפירוש הר״א ז״ל ופסק כתירוצא בתרא דעל מנת שירצה שלא ימחה קאמר וכבר פירש הרשב״א השמועה כדעת רבינו דע״מ שירצה שיאמר הן הוא וכן הוא מוכרח מתוספתא כמו שכ׳ ודקדוק הלשון כך הוא דעל מנת שירצה ר״ל שנדע שהוא רוצה וכן עיקר ודע שכל התנאי׳ שלא נקבע להם זמן סתמן לעולם וכן מבואר בדברי רבינו פ״ח מהלכות גרושין לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה על מנת שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי והאומר על מנת שירצה פלוני שהוא לדעת רבינו כאומר על מנת שיאמר הן אפילו אמר בתחלה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבינו והרשב״א ז״ל באומר על מנת שירצה וכן שנינו בתוספתא על מנת שירצה אבא אף על פי שאומר האב איני רוצה ה״ז מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה פירוש ספק מקודשת קאמר ולעולם אינה יוצאת מידי ספק קדושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי והאומר על מנת שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שחזר ומיחה ואם מיחה בשעת שמיעה אפילו חזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה נתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קדושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל התנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם לפיכך כל שהוא במעשה כגון על מנת שיאמר הן או על מנת שירצה לפי דעת רבינו כל שיאמר הן נתקיים התנאי וכיון שאמר הן פעם אחת נתקיים התנאי וכן באומר על מנת שישתוק כיון ששתק פעם אחת נתקיים התנאי שהרי שתק והתנאי זה תלוי בדבר שהוא במעשה שכל האומר על מנת שיהיה כן כיון שהיה פעם א׳ נתקיים התנאי והאומר ע״מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל וה״ז כאומר לאשה ה״ז גיטיך ע״מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתי יין לעולם וכ״ז במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא כך העלו הרמב״ן והרשב״א ואין ביניהם מחלוקת אלא באומר ע״מ שירצה שהרמב״ן סובר שהוא כאומר על מנת שלא ימחה והרשב״א סובר כדעת רבינו שהוא כאומר על מנת שיאמר הן וכן עיקר עכ״ל ודינים אלו כתבם הר״ן בפרק הנזכר וז״ל ונמצינו למדין משמועה זו דבמתנה ע״מ שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת אעפ״י שחזר בו והולך ועומד וצווח וכן נמי צווח בתחלה ואח״כ אמר אין מקודשת ואם מת האב ולא אמר אין מותרת ואם מת הבן אסורה לינשא עד שימות האב לפי שאמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם והטעם לכל זה שכל התנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שלא ימחה אפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד אף על פי שחזר ואמר רוצה אני והיינו דקתני מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כלומר ומתירין אותה מיד מת האב ולא מיחה מקודשת והטעם בכל זה דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן שנעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו ואם קבע הכל לפי מה שקבע ואם אמר על מנת שישתוק ושתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שמיחה אחר כן שאף על פי שתנאי זה ענינו שב ואל תעשה כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאי שהוא בקום עשה שכיון שנתקיימו התנאים פעם אחת דיין ואם מיחה בשעת שמיעה אף על פי ששתק אחר כך אינה מקודשת דודאי לזה נתכוון שהרי א״א שלא ישתוק לעולם הלכך ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע מת האב עד שלא שמע מקודשת דכיון דתנאי זה שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת ואם אמר על מנת שירצה כבר כתבתי שהרמב״ם סובר שהוא כאומר על מנת שיאמר אין וכן דעת הרשב״א ז״ל והרמב״ן סובר שהוא כאומר ע״מ שלא ימחה עכ״ל:
וכתבו הר״ן וה״ה (פ״ז דה״א) שיש ללמוד מדינים אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי:
וכתב הר״ן על דברי הרמב״ם ז״ל אני תמה בדבריו במ״ש לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא ה״ל לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא והלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספו׳ וכן במ״ש לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקדושי אחר שמא יחזור וימחה והראב״ד השיגו במ״ש מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואח״כ שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ״ל ול״נ דמשמע להרמב״ם דסבר תלמודא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון דבעל מנת שישתוק ע״כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפרש״י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל״כ ה״ל לתלמודא לפרושי וטעמא דתלמודא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל״כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקדושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספות וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אין יכול למחות ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב״ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. ואם תאמר אם כן דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תקשה ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתק י״ל דכשאמר על מנת שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק ובע״מ שלא ימחה ניחא דכשמודיעים אותו קידושי תנאי בנו ממ״נ או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדים אותו הא אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועילו ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר על מנת שלא ימחה אף על פי שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעוסקין באותו ענין או תכ״ד מהני והיינו דאיכא בין שישתוק לע״מ שלא ימחה:
(יט) ומה שכתב רבינו על מנת שירצה אבא ר״ל על מנת שישתוק מבואר שאינו לא כשטת הרמב״ן ולא כשטת הרמב״ם ולא כשטת הרא״ש:
(כ) ומה שכתב לפיכך אם שמע ושתק חלו הקדושין מיד אפי׳ אם אמר בתר הכי לא כבר נתבאר כן בדברי הר״ן וה״ה באומר בהדיא ע״מ שישתוק:
ומה שכתב וכן אם מת ולא שמע מקודשת מיד ג״ז נתבאר בדברי הם באומר בהדיא על מנת שישתוק וכן מתבאר בדברי הרא״ש באומר על מנת שירצה:
(כא) ומה שכתב אבל אם מיחה כששמע אינה מקודשת פשוט הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) ר״ל ע״מ שישתוק אבא כלומר כשאומר סתמא ע״מ שירצה אבא כוונתו לומר ע״מ שישתוק ולכן דינא הוא הכי ולאפוקי מהרמב״ם דבסמוך דפי׳ באם אמר על מנת שירצה אבא ר״ל ע״מ שיאמר הן להדיא לכן סבר דאם שתק אינה מקודשת כ״פ):
(טו) אבל אם מיחה כששמע אינה מקודשת ואשמעינן אפילו אם אחר שמיחה נתרצה אפ״ה אינה מקודשת:
(ז) א״ל ע״מ שירצה אבא ר״ל ע״מ שישתוק וכו׳ פירוש דכשאומר ע״מ שירצה אבא אמרינן דכוונתו ע״מ שישתוק שזהו משמעותא עד שירצה אבא ולאפוקי מדברי הרמב״ם שכתב דרצונו וכוונתו הוא עד שיאמר הן וכשלא יאמר הן אפילו שתק או מת ולא שמע כלל אינה מקודשת אבל להרא״ש מקודשת וטעם מחלוקת מבוא׳ באריכות ב״י:
(ט) ומ״ש והרמב״ם כתב בע״מ שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת הר״ן תמה ואמר דלא ה״ל להרמב״ם לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת להנשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין כדמוכח בתוספתא עכ״ל וב״י תירץ דמשמע ליה להרמב״ם במשנה ובגמרא דבשעת שמיעת הדברים תלוי וכל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד ולא משגחינן בתוספתא עכ״ל וצ״ע:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי, וְשָׁמַע וּמִחָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא מִחָה, אוֹ שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. {וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ סוֹף סָעִיף י׳.} מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיֹּאמַר: אֵינִי רוֹצֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ קִידוּשִׁין וְלֹא תִּפֹּל לִפְנֵי הַיָּבָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתֹּק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יז) ג״ז שם משנה וגמרא שם
(יח) הראב״ד שם בהשגות לתירוצי׳ בתרא דשמעת׳
(יט) טור בשם אביו הרא״ש וכ״כ ה״ה בשם הרמב״ן
(יא) לא מיחה או שמת. גם כאן לאו בחד׳ מחת׳ נינהו דבמת מקודשת ודאי ובלא מיחה כל ימי חיי האב הוא בספק שמא ימחה ואפילו נתרצה פעם אחד אם אח״כ מוחה נתבטלו הקידושין כמ״ש בסעיף שאחר זה ועל כן השיגו הראב״ד במ״ש מת הבן ואח״כ שמע האב דאילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך ומדברי המ״מ נתיישב זה דע״מ שלא ימחה דקאמר הרמב״ם כולל ג״כ ע״מ שישתוק ובשתיקה מיד נתקיים התנאי ע״כ כתב שמע אחר שמת וכמו שאכתוב בסעיף י״א:
(יב) מלמדין את האב שיאמר איני רוצה. אבל בסעיף שלפני זה בע״מ שירצה אם מת הבן אינו מועיל ללמד האב דאף דלא יאמר הן כשמת בנו מ״מ יש לחוש דאיך תנשא לשוק דאולי יאמר לאחר זמן הן כדי לקלקלה ע״כ אין לה תקנה בלא חליצה כל זמן חיי האב וה״ה דמתייבמת ממ״נ וכ״כ הטור בשם הרמ״א ועיין בב״ח על דברי הרמ״ה דהקשה איך חולצת הא אתי מינה חורב׳:
(יג) שדינו כאומר ע״מ שישתוק. הוא דעת הרא״ש והטור ודין על מנת שישתוק יתבאר בסמוך בסעיף שאחר זה:
(טז) הרי זו מקודשת. לרמב״ם היא מקודשת בודאי כי התנאי היה אם לא ימחה כשישמע ולשאר פוסקים מקודשת בודאי כשמת ולא מיחה וכל ימי חייו היא ספק מקודשת דשמא ימחה עוד:
(יז) מלמדין את האב. לרמב״ם קאי התנאי ע״מ שלא ימחה בשעת שמיעה ואם לא ימחה בשעת שעסוקים באתו ענין א״י למחות לכן שייך שפיר לומר מלמדין אותו שימחה היינו אפילו אחר ששמע מלמדין אותו שימחה כל זמן שעסוקים באותו ענין אבל אם מתנה ע״מ שישתוק כיון ששתק א״י למחות אפילו אם עסוקים באותו ענין ולשאר פוסקים כל אימת שימחה מהני אז שפיר מ״ש מלמדין אותו שימחה אבל בתנאי ע״מ שישתוק לא שייך לומר מלמדין אותו דהא מיד כששמע ולא מיחה א״י למחות מיהו י״ל מלמדין אותו קודם ששמע אומרים לו אם ישמע שימחה והא דלא אוקמי בש״ס כן משום לישנ׳ דמתני׳ לא משמע כן, נמצ׳ מה שכתב כאן מת הבן ואח״כ שמע האב כ״כ לשיטות הרמב״ם דאם שמע כבר א״י למחות אבל לשאר פוסקים יכול למחות והיינו מ״ש בסעיף י״א מת הבן מלמדים את האב אפילו אם שמע קודם מיתתו מלמדין את האב שימחה והיינו לדעת שאר פוסקים כתב כן:
(יח) וי״א דאומר ע״מ כו׳. בב״ה הקשה מסוגיא פ׳ המדיר דף ע״ג דאיתא שם דפליגי אם על מנת שירצה פירושו ע״מ שישתוק או שיאמר הן ולא מצינו מי שסובר ע״מ שלא ימחה ואפשר לפי מ״ש הפוסקים דלא קי״ל כרבה דאמר בטעות אשה א״צ גט יש לומר בברייתא שם כדעת המקשן דאוקמי שם דפליגי בטעות ולא כרבה דאוקמי שם דפליגי בע״מ שירצה אם פירושו ע״מ שישתוק או פירושו שיאמר הן א״כ לפי המסקנא אין ראיה משם:
(יט) ויש מי שאומר. וקי״ל לחומרא והאומר ע״מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע״מ שיאמר הן ע״מ שלא ימחה ע״מ שישתוק רי״ו:
(יח) שישתוק – וקי״ל לחומרא האומר ע״מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע״מ שיאמר הן. ע״מ שלא ימחה. ע״מ שישתוק רי״ו:
(טו) ויש מי שאומר שדינו כו׳ – כגירסת הספרי׳ רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא וער״נ והוא פלוגתא דתנאי כתובות ע״ג ב׳ אליבא דרבה:
אמר על מנת שלא ימחה אבא, אפילו שמע ושתק לא חלו הקידושין, שאם ימחה אחר כך אינן קידושין. אבל אם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות. ואם מת ולא מיחה מקודשת. אם מת הבן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם.
(כב) ומה שכתב אמר על מנת שלא ימחה אבא אפילו שמע ושתק לא חלו הקידושין וכו׳ מבואר בדבריהם ז״ל:
(כג) ומה שכתב אבל אם אמר אין פעם אחת שוב אינו יכול למחות אינו מכוון שהרי נתבאר בדברי הר״ן וה״ה בהפך וגם הרא״ש כתב שיכול למחות לעולם ואפי׳ אמר אין בשעה ששמע ואע״פ שאח״כ כתב ואפי׳ את״ל דאחר שאמר אין שוב אינו יכול למחות נראה דלא כתב כן אלא כדי להקשות אפילו את״ל כן אבל עיקר סברתו הוא מ״ש תחלה דאפילו אמר אין בשעה ששמע יכול למחות לעולם:
(כד) ומה שכתב ואם מת ולא מיחה מקודשת אם מת הבן מלמדין את האב שימחה וכו׳ פשוט הוא ומ״ש בשם הרמב״ם כבר כתבתי מ״ש עליו המפרשים ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אבל אם אמר הן פעם א׳ שוב אין כו׳. וכתב ב״י ז״ל אילו מכוון שהרי נתבאר בדברי הר״ן וה״ה בהפך וגם הרא״ש כתב שיכול למחות לעולם ואפילו אמר אין בשעת ששמע והאריך עוד ע״ש:
(טז) מלמדין את האב שימחה כו׳ נראה דקאי ג״כ למעלה דאם אמר ע״מ ״שירצה ״אבא כו׳ ומת הבן שמלמדין כו׳:
(ח) ומ״ש אבל אם אמר אין פעם א׳ שוב אין יכול למחות אע״ג דהרא״ש כתב תחלה דשוב יכול למחות וכ״כ הר״ן והרב המגיד כמ״ש בב״י ס״ל לרבי׳ כיון דכ׳ הרא״ש אח״כ וז״ל אפי׳ את״ל דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות וכו׳ משמע דכך ס״ל להרא״ש לפי האמת דכך היא שטת הגאונים בתלמודא דכל את״ל פשיטותא הוא כמ״ש הרא״ש בפ״ק דקידושין וסובר רבינו לפרש כך בדברי הרא״ש וכשאר פוסקים ונתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) אָמַר: עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בִּתְחִלָּה: אֵינִי רוֹצֶה, כָּל שֶׁחָזַר וְאָמַר: הֵן, נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְלָכֵן לְעוֹלָם הָוֵי סָפֵק, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתֹּק, אִם שָׁתַק בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמִחָה. {הַגָּה: מִיהוּ, אִם לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע, וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ מִחָה, הָוֵי מְחָאָה, דְּמַה שֶּׁשָּׁתַק בִּתְחִילָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה בְּבֵיתוֹ (כָּךְ מַשְׁמַע לְרִיבָ״שׁ סִימָן י״ד וְקצ״ג).} וְאִם מִחָה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ חָזַר וְנִתְרַצָּה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב עַד שֶׁלֹּא שָׁמַע, מְקֻדֶּשֶׁת. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה, כָּל זְמַן שֶׁמִּחָה נִתְבַּטֵּל הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אָמַר: ״הֵן״ פַּעַם אַחַת, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כ) טור בשם הרמ״ה וכ״כ ה״ה בשם הרמב״ן והרשב״א מטע׳ שכל התנאי שלא נקבע להם זמן סתמן לעולם
(כא) פשוט בגמ׳ שם ע״ב
(כב) ה״ה שם בשם הרמב״ן והרשב״א
(כג) ג״ז שם בשמם
(ט) ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב – בטור כתב ואם מת הבן אפי׳ אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת הטעם דמותר לישא אי אומר הן הרי אשת אחיו ושפיר מייבם ואי לא יאמר הן הרי היא כזרה דעלמא דאין בה קדושין מן הראשון. הקשה מו״ח ז״ל אמאי חולצת ליחוש שמא ימות האב ולא יאמר הן דהשתא החליצה לא הוי חליצה ושרי׳ לכהן ואיכא דלא ידע ואימא חליצה שרי׳ לכהן ובזה איתא לקמן ס״ס קנ״ו בדין הלכה עם בעלה למ״ה ע״ש ומשום קושיא וכ׳ דבאמת אינה חולצות מדרבנן וכאן לא אמר אלא מדין תורה ואני אומר דאין כאן קושי׳ כל עיקר לפי מ״ש בתשו׳ בתר׳ ס״ס קנ״ז וכאן בלאו הכי לק״מ דתנאי שהיא בקידושין הוא גלוי לכל ושפיר ידעו שלא נתקיים התנאי ומשום דמתחלה היה ספק ע״כ היו שם חליצה וכן מצינו ברש״י ביבמות ד׳ צ״ה ד״ה לעולם אסיפא כו׳ ואי משום אחות אשתו תנאי הוה ליה בקידושי ראשון ולא נתקיים כו׳ אלמא דכשרואין העולם שיש איזה שינוי ויש איסור להם חושבין שתנאי היה בקידושין א״כ כ״ש כאן שבאמת היה התנאי בעדים ושומעים דלא אמר האב הן ולא נתקיים התנאי לבסוף ואין כאן חורב׳ כלל.
(י) וי״א דאם אמר הן פעם אחת כו׳ – ק׳ דהך י״א הוא הטור מ״ש ממ״ש בע״מ שיאמר הן דאפי׳ אמר אני רוצה מהני אח״כ אמירת הן וזה ג״כ דברי הטור בשם הרמ״ה ונראה דודאי מצד הסברא כל שאומר פעם אחת הן תו לא מצי למחות כהך י״א אלא דלעל באומר ע״מ שיאמר הן יש קושיא למה הוצרך להתנות על תנאי יתר דהא סגי באם לא ימחה או ישתוק ולמה לו שיאמר בפי׳ הן מה ירויח בזה א״ו דנתכוין כל זמן שיאמר הן יהיה הקדושין אפילו אם קודם לזה יאמר לא לאפוקי אם היה אומר ע״מ שישתוק ואמר לא תו לא מהני שתיקה או הן כיון דמחא כבר כששמע מה הוה ספק לעולם אם חזר ואמר הן ורש״ל תירץ דע״מ שלא ימחה הוי התנאי בשב ואל תעשה והאב עביד מעשה שאומר הן בזה מקיים התנאי אבל בע״מ שיאמר הן הוי התנאי במעשה שיאמר הן אפילו עביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל מעשה הראשון עכ״ל ונר׳ עיקר כתרוצו דכן מצינו בסי׳ זה לקמן בשם הרמ״ה בטור דלהכי אמר ע״מ שאראך ולא אמר ע״מ שיש לי כולי ה״נ יש לדקדק כן כמו שכתבתי.
(יד) כל שחזר ואמר הן. דכל תנאי התלוי בקום ועשה ולא קבע לו זמן הוא לעולם ואפילו אמר בתחלה לא ואף הטור מודה דמהני הן אחר לא אף על גב דפליג בלא אחר הן בתנאי דלא ימחה כל אימת דמתקיים תנאו חלו קדושין למפרע וכן בע״מ שישתוק אף על פי שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאוהו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאי שהוא בקום ועשה דכיון שנתקיים התנאי פעם אחד די ומיהו בזה יש הפרש בין תנאי הן לתנאי שתיקה דתנאי הן לעולם משמע כל זמן שיאמר הן אבל תנאי שתיקה שישתוק בשעת שמיעה משמע שלא ימחה דא״א לפרש על מנת שישתוק פעם אחת כל ימיו וכי לעולם לא ישתוק:
(טו) מיהו אם לא היה בביתו. דברים אלו הוציא הרב מתשובת הריב״ש ושם מיירי מאב דשומע מקידושי בתו במקום אחר וע״ז אמרו בגמר׳ עד שיבא אביה וימחה שאין צריך למחות ולגלות דעתו שלא במקומו אבל נ״ד הוא תנאי ע״מ שישתוק ולא אמר ע״מ שישתוק בפני כי מיד כששמע ושתק נתקיים התנאי ואין הבן ברשות האב שנאמר דמה היה לו למחות שלא בפניו אטו אם יאמר ע״מ כשישמע פ׳ הדר במקום פ׳ וישתוק וכי נאמר שעלה ע״ד שפלוני הדר במקום אחר יבא כאן ויאמר לא יפה עשית ודאי כוונתו היה ע״מ שישתוק שם שיגידו לו ולא יאמר בפני הבריות לא יפה עשה פלוני שקידש את פלונית:
(טז) ואם מיחה בשעת שמיעה. כבר כתב הטעם דכל האומר ע״מ שישתוק כאלו קבע זמן לשתיקתו ואמר בהדי׳ ע״מ שישתוק מיד כשישמע ואם לא ישתוק אלא ימחה מיד נתבטלו הקידושין ושוב לא יועיל ריצוי כי כבר עבר זמן:
(יז) מת האב עד שלא שמע. ואם מת הבן מבקשין האב שימחה מיד כשישמע ולא ישתוק:
(יח) על מנת שלא ימחה כל זמן שמיחה. דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל הענין וה״ז כאומר לאשה ה״ז גיטך על מנת שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין לעולם:
(כ) אף על פי שאמר בתחלה. והיינו שיטות שאר פוסקים דס״ל דלא קאי התנאי על שעת שמיעה וס״ל כל תנאי שהוא בקום ועשה ולא קבע זמן הרי זמנו לעולם מ״ה כשמתנה שיאמר הן יש לו זמן לעולם כשיאמר הן ואם אמר פ״א הן כבר נתקיים התנאי שוב א״י למחות ואם לא אמר הן בשעת שמיעה אם מת הבן הרי היא זקוקה ליבם שמא יאמר עוד הן וליבם מותרת בממ״נ אבל לאחר אסורה וכתב הרמ״ה דחולצת ולכאורה קשה שמא לא יאמר הן ואתה מצריך כרוז לכהונה וכן הקשה ב״ח וע׳ ס״ס קנ״ז ותנאי ע״מ שישתוק הוא תנאי ושב ואל תעשה לכן אפילו אם הוא מת ולא שמע מקודשת שהרי לא נעשה הפך התנאי מיהו כיון שהוציא בלשון קום ועשה ואמר ע״מ שישתוק דינו כתנאי קום ועשה לענין זה כשנתקיים בשעת שמיעה תו א״י למחות:
(כא) מיהו אם לא וכו׳. דין זה הוציא הרב מתשו׳ ריב״ש ויש למחות /לדחות/ כמ״ש בח״מ דריב״ש לא כתב דין זה אלא בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה אבל אם מתנה על מנת שישתוק כל שנתקיים התנאי מקודשת:
(כב) מת האב. דין זה נובע מדברי תוס׳ דכתבו דלא חיישינן שמא אם שמע היה מוחה כמו בתנאי שיאמר הן דשאני מחוסר שתיקה ממחוסר אמירה ויש לומר דתוס׳ לא כתבו את זאת אלא לפי הס״ד דכל מתני׳ איירי בע״מ שישתוק אבל לפי המסקנא דאוקמי ריש׳ ע״מ שישתוק ומצעת׳ וסיפא ע״מ שלא ימחה ולא אוקמי המצעת׳ ע״מ שישתוק נשמע אם מת קודם ששמע לא הוי קדושין מ״ה א״א לאוקמי ע״מ שישתוק דאם מת קודם ששמע לא הוי קדושין ואם כבר שמע אין חידוש דהוי קדושין ובהר״ן הקשה ג״כ למה לא אוקמי ע״מ שישתוק ולמ״ש שפיר:
(כג) כל זמן שמיחה. כיון שהוא תנאי שב וא״ת צריך לעולם לקיימו וכל זמן שהוא חי לא אמרינן כבר נתקיים התנאי:
(כד) וי״א דאם אמר הן וכו׳. היינו דעת הטור אבל בתנאי ע״מ שיאמר הן ס״ל אפי׳ אם מיחה בתחלה מ״מ כשיאמר אח״כ הן הוי קדושין כיון דהתנאי הוא בקום ועשה כ״כ מהרש״ל וט״ז כתב אם מתנה ע״מ שיאמר הן קשה ל״ל שיאמר הן הא סגי ליה שלא ימחה אלא כוונתו כל זמן שיאמר הן אפי׳ אם מיחה פ״א מ״מ אם יאמר אח״כ הן הוי קדושין:
(יט) התנאי – כ״כ הטור בשם הרמ״ה. וא״ל לפ״ז למה דחה הש״ס שם שאין לפרש ע״מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה״ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח״כ. י״ל דאה״נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב:
(כ) בביתו – הח״מ כתב דיש לדחות ע״ש:
(כא) למחות – א״ל א״כ לאוקמי כולי מתני׳ בע״מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא״ש ויתורץ הכל:
(טז) אמר ע״מ כו׳ – תוספתא ע״מ שירצה פלוני אע״פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני ואם אמר רוצה אני מקודשת וא״ל אינה מקודשת ע״מ שירצה אבא שאמר האב איני רוצה מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת וז״ש ולכן כו׳ וכנ״ל שמא כו׳:
(יז) והאומר ע״מ כו׳ – גמ׳ שם אלא ע״מ שישתוק אימא סיפא כו׳:
(יח) מיהו אם כו׳ – כמש״ש מ״ה ב׳ שמא יבא אביה וימחה ריב״ש:
(יט) ואם מיחה – כנ״ל דע״מ שישתוק פי׳ בשעת שמיעה לבד וכמ״ש הר״ן דא״א לעולם דהא א״א שלא יפסוק כלל מלמחות וז״ש אימא סיפא מלמדין כו׳ הא בלא״ה שפיר ולא חיישינן שמא יתרצה אחר כך וא״ל דא״כ בתחלה באוקימתא ע״מ שיאמר הן ג״כ קשה מאי מלמדין כו׳ אה״נ אלא דגם מציעתא קשה הר״ן והרשב״א:
(כ) ע״מ שלא ימחה כו׳ ואפילו כו׳ – דלהכי לא אוקמי רישא ג״כ בשלא ימחה דא״א רצה האב מקודשת ומאי רצה שאמר אין דאפ״ה יכול לחזור ולמחות הרא״ש וכ״כ הרשב״א והר״ן וש״פ אלא שכתב הרא״ש ואפילו את״ל כו׳ ע״ש וכ״כ הטור והג״ה וי״א כו׳ אבל דעת כה״פ כמ״ש בש״ע והכלל כ׳ הר״ן דכל שלא קבע זמן יכול לעשותו לעולם בין בקום עשה בין בשב ואל תעשה יכול לעשות המעשה בקום עשם לקיים התנאי ובשב ואל תעשה לבטל התנאי לעולם אפילו עשה בהיפך בתחלה או בסוף חוץ מע״מ שישתוק דבשעת שמיעה מ׳ דא״א שלא ישתוק לעולם כנ״ל:
(ד) שם אות כ׳ דחולצת. נ״ב ע׳ מ״ל הל׳ גרושין די״ל לדעת רשב״א הובא בב״ש סי׳ מ׳ סק״ח לא מהני הכא לחליצה:
(י) אע״פ שאמר בתחילה – עב״ש סק״כ מ״ש ואם לא אמר הן בשעת שמיעה אם מת הבן כו׳ עד וכן הקשה ב״ח. ע״ש. והנה הב״א מכח קושיא זו כתב באמת דמ״ש הרמ״ה חולצת היינו מעיקר דינא דאורייתא והיינו לומר דאינה ניתרת לשוק בלא חליצה או יבום אבל לעולם דמדרבנן אינה חולצת משום דחיישי׳ שמא ימות האב קודם שיאמר הן דהשתא לא הוי׳ חליצה ושריא לכהן דאיכא למגזר שמא יאמרו חליצ׳ שרי׳ לכהן וכמו שאמרו ר״פ האשה רבה ונתבאר בס״ס קנ״ו. וע׳ בהגהת מל״מ פ״ו מה״ג סוף דין ג׳ שכ׳ שמדברי מר״ן ומור״ם משמע דאזלי ג״כ בשיט׳ הב״ח מדלא חשו לסיים דברי הרמ״ה דחולצת או מתייבמת אלמא דס״ל דלפי האמת אינה חולצת משום גזירה דרבנן ושוב כתב דהעיקר דלא כהב״ח דגבי תנאי לא אמרינן חששא זו וראיה לזה מלעיל סימן ו׳ סס״א ע״ש עוד (ועב״ש בסי׳ מ׳ סק״ח ודו״ק) ועיין בשעה״מ פ״ז מה״א דין י״ב שהביא גם כן קושיית הב״ח הנזכר וכתב לתרץ דדוקא התם חששו משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ״ה מה שאין כן הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו ע״ש:
ואם אמר על מנת שיאמר אין כתב הרמ״ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחילה לא, הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב. ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת. אבל לא מיפטרה בלא חליצה, דילמא הדר ואמר אין ומקיימא תנאה.
(כה) ומה שכתב ואם אמר ע״מ שיאמר אין כתב הרמ״ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחלה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב כבר נתבאר כן בדברי הר״ן וה״ה ז״ל:
(כו) ומה שכתב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת אבל לא מיפטרא בלא חליצה וכו׳ פשוט הוא לדעת שאר מפרשים חוץ מהרמב״ם דהא כל היכא דאמר אין אפי׳ לאחר מיתת הבן מקודשת למפרע:
ע׳ ברבי׳ ירוחם בדינים אלו.
כתב הרשב״א רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ראובן והתנתה האלמנה לחת משלה מנה ליד שליש שיבררו היא וראובן הניזכר לנדוניית הבת ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום אחד לקיים מה שהתנה שיתן השליש ב׳ שטרי החוב לשני ועכשיו בא ראובן וטען שבררו שניהם שליש זה שנתים ועדיין לא הביאה רחל המנה ליד השליש ולפיכך יש לשליש להחזיר שטרי החוב לו ורחל טוענת שעדיין לא ביררו השליש ועד אחד מעיד שביררו השליש ושהודה להם להיות שליש וע״א העיד שביררו אותו שליש אבל אינו זכור אם אותו שליש הודה להם והשליש אומר שמעולם לא שמע ולא ידע שביררו אותו לשליש אבל ראובן היה מבקש ממנו ולא הודה לו תשובה על הסכמת רחל וראובן בברירת השליש הרי כאן ב׳ עדים וכל שבררו הו״ל לרחל להביא המנה ביד השליש אם ירצה לקבלם ואם יסרב הרי היא פטורה ורחל כבר הודית שלא הביאה ושלא סירב השליש שהרי היא טוענת שלא בררה וכל שאומרת שלא בררה כאומרת שלא הביאה ושלא סירב השליש אבל מתוך הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם ימאן שום אחד מהם לשון מיאון משמע שמיאנה אחר אזהרה או אחר בקשה כמו (שמות י׳:ג׳) עד מתי מאנת לענות מפני המאנים לשמוע אם מאן ימאן אביה (שמות כ״ב:ט״ז) וכן בדברי חכמים קטנה שמיאנה וכל שיושבת ולא נתבעה אינה ממאנת ולפיכך אם הלשון הזה בא בדקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה כל שלא תבעה ראובן באותו מנה להביאו ליד שליש אבל אם תבעה ומיאנה ה״ז חייבת ובלבד אם הסכימה בברירת השליש שהו״ל להביא ליד השליש או לדבר עם השליש אם תרצה בקבלת המנה ובהסכמת ברירת השליש הרי יש כאן ב׳ עדים שהסכימה בברירתו עכ״ל ומפני שיש ללמוד מתשובה זו לענין קידושין כתבתיה פה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) כתב הרמ״ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחלה לא וכתב מ״ז ז״ל ול״ד ללא ימחה דאי אמר אין שוב אין יכול לומר לא משום דהוה תנאי שב ואל תעשה והוא עביד מעשה כאילו מקיים התנאי אבל הכא הוי התנאי במעשה (ובקום ועשה ולא נקבע זמן לאותו מעשה כל זמן שמתקיים נתקיים התנאי כ״כ ר״ן כ״פ) יכול לבטל במעשה שעושה מעשה הראשון עכ״ל. ועוד נראה דלעולם אמדינן דעתיה דמאחר שקדשה ודאי הוא רוצה שהמעשה יהא קיים ולכן בע״מ שלא ימחה אבא אמרינן שמתחלה בשעה שהתנה התנאי היה דעתו כשיאמר אין שיהא המעשה מקוים מיד וכן בע״מ שאמר אין היה דעתו ג״כ שהמעשה יהא מקוים ולכן כל זמן שאמר הן אפילו אחר שאמר לא דעתו היה שתהיה מקודשת:
(יח) או חולצת או מתייבמת דממ״נ דמותר לישא אותה אויאמר אין הרי קידושין של ראשון קידושין הן ומייבם אשת אחיו ואי לא יאמר אין הרי הקידושין אינן כלום היא כזרה דעלמא ומותרת לו:
(י) כתב הרמ״ה מתי שיאמר אין מקודשת הילכך וכו׳ עד או חולצת או מתייבמת תימה אמאי חולצת ליחוש דילמא ימות האב ולא יאמר אין דהשתא חליצה לא הויא ושרי לכהן ואיכא דלא ידע ויאמר חלוצה שריא לכהן וכך פסק לקמן בסוף סימן קנ״ו גבי הלכה היא ובעלה למ״ה וגבי הלך בעלה וצרתה למ״ה וכו׳ ע״ש ונראה לי דהרמ״ה לא אתא אלא לאורויי דלא מפטרא בלא חליצה לשוק מדאורייתא דילמא הדר ואמר אין אלא או חולצת או מתייבמת אבל ודאי מודה דמדרבנן לא חלצה אלא דוקא מתייבמת כדלקמן:
(יא) ומ״ש רבינו על שם הרמ״ה מתי שיאמר הן מקודשת אפי׳ אמר תחלה לא איכא לתמוה דהלא בסמוך לעיל פסק דאם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות וזה כנראה שהוא סותר למ״ש הרמ״ה ותירץ מהרש״ל דלא דמי דתנאי דלא ימחה דהוי תנאי בשב ואל תעשה והוא קעביד מעשה דקאמר אין חשוב כאילו מקיים התנאי ושוב אין יכול למחות אבל הכא התנאי הוא במעשה שיאמר אין אפילו קעביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל במעשה שאומר אין לבטל המעשה הראשון עד כאן לשונו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יא) מֵת הַבֵּן, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיִּמְחֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כד) משנה וגמ׳ שם
(יט) מלמדין את האב שימחה אף אם כבר אמר הן. ולדעת הטור דלא מהני מחאה אחר אמירת הן אם אמר הן ואח״ז מיחה חולצת או מתייבמת ממ״נ אבל בלא חליצה לא מפטרה דילמ׳ קי״ל כהטור דאין מועיל מחאה אחר הן וכאן כפל ושינה שכתב מת הבן סתם ולעיל בסעיף ט׳ כתב ג״כ דין זה מת הבן ואח״כ שמע האב משום דלעיל העתיק ל׳ הרמב״ם והרמב״ם כשכתב על מנת שלא ימחה כוונתו ג״כ אם אמר על מנת שישתוק וכמו שכתב המ״מ ובע״מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה לא יועיל שוב מחאה ע״כ כתב מת הבן ואח״כ שמע האב אבל כאן מיירי בע״מ שלא ימחה לחוד ע״כ כתב מת הבן סתם כלומר אפי׳ מת הבן אחר ששמע האב ג״כ מועיל מחאת האב אף על פי שנתרצה כבר פעם אחד וכמו שנתבאר הדין בעל מנת שלא ימחה:
(כה) מלמדין וכו׳. כבר כתבתי דאתי׳ לשיטות שאר פוסקים דהתנאי לא קאי על שעת שמיעה לכן מהני מחאה אפי׳ אם כבר שמע אבל להרמב״ם א״י למחות ואם כבר שמע וכן להטור אם כבר אמר הן א״י למחות ואזלינן לחומרא:
(כא) מת הבן כו׳ – מתני׳ ואסיפא ע״מ שלא ימחה קאי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בִּפְרוּטָה עַל מְנָת שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ אֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל אוֹ דִּבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין עֵדִים, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כה) משנה שם דף ס״ג ע״א וכדמפר׳ לה ר״ל שם בגמ׳
(כו) כאוקמת׳ דגמ׳ שם דף ס׳ ע״ב
(יא) ע״מ שאדבר עליך רש״ל כ׳ דתנ׳ קמ״ל בזה שצריך דוק׳ לפרוט אבל בשכר דבור לחוד לא מוקדש׳ דישנ׳ לשכירות מתחלה ועד סוף וה״ל מלוה והרא״ש בשם התו׳ הקשו מאי קמ״ל מתני׳ ותירצו דאם דיבר עליה לשלטון מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי וכן במלאכה. והטור הביא זה וכ׳ אח״כ ובתוספתא קתני אם דיבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים שיש לו לדבר עליה עכ״ל וכונתו דהתוספתא לא ס״ל כדברי התוספות דהא בעי׳ דברים ידועים דוקא וא״כ לא שייך לומר אינה יכולה לומר לדברים אלו לא חפצתי דהא ודאי יכולה לומר כן ואם אין דברים ידועים ג״כ אין קידושין כלל מדאצטריך לאוקמי בדברים ידועים. והב״י הקשו על התוספו׳ שהקשו מאי קמ״ל מתני׳ דהא שפיר קמ״ל דיש לשכירות מתחלה ועד סוף כמ״ש רש״י ונר׳ דלק״מ דרש״י בא לתרץ קושי׳ פשיט׳ דמקודשת בפרוטה וע״ז משנה דקמ״ל דוק׳ דבשכ׳ הדיבור לחוד לא מיקדשא והתוספות בא לתרץ במ״ש מתני׳ דאם יקיים התנאי מקודשת דזה פשיטא ואם בא להשמיענו דין דישנה לשכירות מתחלה כו׳ ה״ל להשמיענו בקיצור דהמקדש בשכר דיבור אינה מקודשת אלא דבא להשמיענו דזה הוי קיום התנאי ולא תוכל לומר דבר זה לא חפצתי:
דברי המגיה ובזה נסתלקו דברי הח״מ והב״ש שכתבו דאין דברי ב״י מוכרחים דבאינן ידועים הדברים מקודשת אע״פ שאין צריכה להם ע״ש אבל לפי דברי הטורי זהב דא״כ נוקמי המתני׳ בשאין ידועים ומה דוחק׳ לאוקמי בידועים דברי ב״י מוכרחים דבאי׳ ידועים אינה מקודשת שיכולה לומר בדברים אלו חפצתי עכד״ה).
(כ) או שאדבר עליך לשלטון. ואם היא אומרת לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה מדברי התוס׳ שהביא הרא״ש והטור דגרסינן התם אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים דמשמע שדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ואם שינה ודיבר דברים אחרים אינה מקודשת אבל אם אינם דברים ידועים אינה יכולה לומר לא הייתי צריכה לדברים אלו דהא מכל מקום קיים הוא תנאו ולא ידעתי מה שכתב הב״י אפשר דיכולה היא שתאמר לדברים הללו לא הייתי חפיצה ומה לו ולה מה שהיא חפיצה הא הוא התנה סתם שידבר לשלטון ואם אמר לה על מנת שיש לי דבר פלוני התאמר לו לדבר זה איני צריכה וסברתי שיש לך דבר הצריך לי ואפשר לומר דמשמעות דבריו היה בשעת התנאי שיעשה לה טובה לעשות לה מלאכה ולדבר עליה לשלטון כשהי׳ תברר שלא עשה לה טובה א״כ לא קיים תנאו ומ״מ פשט דברי הרא״ש אינם לחלוק על דברי התוס׳ הביאם הטור ס״ק י״א דפירשו שכיון שדיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפץ ולדברים הללו לא חפצתי רק לפרש פי׳ אחר שמיירי שדברים ידועים הם אבל אם אינם דברים ידועים גם הרא״ש מסכים לדעת התוס׳:
(כא) אם יש עדים שעשה עמה כפועל. ואם היא מודה שעשה הודאתה כעדים דמי ואם היא מכחישתו בודאי אינו נאמן לגבי דידה ואם היא אומרת איני יודע על זה פסק כאן דהוי מקודשת מספק ובסוף הסי׳ כתב הרב בהג״ה די״א דלעולם נאמן כל שאין כנגדו מכחישו:
(כו) אם יש עדים. ואם היא מודה שקיים התנאי הוי הודאתה כעדים ואם היא מכחישתו אינו נאמן ואם היא א״י ע״ז פסק כאן דהוי מקודשת מספק ח״מ וע׳ ס״ס דינים אלו:
(כז) או דיבר עליה. ואם אין הדברים ידועים לדבר להשלטון כ׳ הב״י דיכולה לומר לא הייתי חפץ דברים אלו ואין דבריו מוכרחים וי״ל אם אין דברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובת׳ נתקיים התנאי וכשיש דברים ידועים צריך לדבר דוקא אותם דברים וכן כתב בח״מ:
(כב) לשלטון – אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח״מ ב״ש:
(כב) ואם יש כו׳ – כמ״ש בתוס׳ והביאו הרא״ש האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש״פ מקודשת מיד דר״מ וחכ״א אם נתקיים התנאי וכו׳ ופירש הרא״ש נתקיים בעדים כו׳ ועבה״ג:
(יא) או דבר עליה לשלטון – כ׳ בר״י ואם דיבר ולא הועיל בדבריו ונתן פרוטה יש להסתפק בדעת הרמב״ם פ״ה דאישות אי מקודשת או לאו מהרי״ב בהגהותיו כ״י:
אמר לה תהא מקודשת לי בפרוטה על מנת שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון, אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי. ואם אין עדים מקודשת מספק. ופירשו התוספות שכיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה לדברים הללו לא חפצתי. ובתוספתא קתני אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת. משמע שהדברים ידועים הם שיש לו לדבר עליה כשאומר ע״מ שאדבר עליך לשלטון.
(כז) א״ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע״מ שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון כו׳ לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאדבר עליך לשלטון כו׳ בפרק האומר לחבירו (דף סג) תנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ופירש״י אעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד ובגמרא אמר ר״ל והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר לא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ופרש״י והוא שנתן לה שוה פרוטה. וא״ל התקדשי לי בפרוטה זו ע״מ וכו׳ והא אתא לאשמועינן תנא דידן דבשכר דיבור או בשכר פעולה לא מיקדשא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה הוא והרא״ש כתב הקשו בתוספות מאי קמ״ל מתניתין ותירצו דקמ״ל דמקודשת כיון שדיבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה וו לא הייתי חפצה ובתוספתא שנינו על מנת שאדבר עליך לשלטון אם דיבר עליה לשלטון כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת משמע שדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ע״כ. ונראה שהביאו התוספתא לסתור מ״ש תחלה דאינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה דהא בתוספתא משמע שדברים ידועים הם ביניהם מה שיש לו לדבר עליה אבל אם אינם ידועים ביניהם איפשר דיכולה היא שתאמר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה ובלאו התוספתא נראה שאין הכרע לדברי התוספות שהרי לא כתבו כן אלא משום דק״ל מאי קמ״ל מתני׳ והא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכדפירש״י והר״ן ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) ואם אין עדים מקודשת מספק דשמא דבר לשלטון או עשה עמה כפועל: (ובתוספתא קתני כו׳ רצה לומר הביא לסתור מה שכתב תחלה דאינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה דהא בתוספתא משמע שדברים ידועים הם כו׳ אבל אם אינם ידועים ביניהם אפשר דיכולה למימר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה בית יוסף כ״פ):
(יב) א״ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע״מ שאעשה עמך כפועל וכו׳ איכא להקשות אמאי דקאמר ואם אין עדים מקודשת מספק דמנ״ל לרבי׳ הא דבגמ׳ פ׳ האומר וברמב״ם פרק ה׳ משמע דאינה מקודשת כלל ומאי שנא תנאי זה משאר תנאים דצריך שיעידו עדים שנתקיים התנאי ואם אין עדים אינה מקודשת כלל דאי איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן כמ״ש ה״ר ירוחם ע״ש הרמ״ה הביאו ב״י בסמוך אבל ע״מ שאראך מנה ואפשר דבשאר תנאים היא או הוא טוענין ברי שלא נתקיים התנאי לפיכך אם אין עדים אינה מקודשת כלל אבל כאן אינה טוענת ברי דאינה יודעת אם עשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון אם לאו הלכך ה״ל ספק מקודשת. שוב ראיתי דדברי רבינו הם ע״פ דברי הרא״ש במסקנת דבריו בפירוש התוס׳ ע״ש פרק האומר:
(יג) ומ״ש ופירשו התוספות וכו׳ כ״כ הרא״ש על שמם דבאו ליישב דמאי קמ״ל מתני׳ דכשעשה עמה כפועל מקודשת וכו׳ הא פשיטא היא דמ״ש משאר תנאים ותירצו דאתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יג) לֹא נָתַן לָהּ כְּלוּם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁיֶּשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וַהֲוָה לֵהּ מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(כז) כתנא דמתני׳ דס״ל הכי וכדדייק רבא שם דס״ג ע״א
(כח) בשכר שאעשה עמך. ע׳ סימן כ״ח כתבתי בשם תו׳ רי״ד דאמרי אחר שעשה עמה יאמר התקדשי לי בזה:
(כג) עמך – עיין מ״ש ב״ש:
לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת, שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כו׳ דכל פרוטה ופרוטה שנגמר נעשה עליה מלוה ובאחרונה לא נשאר ש״פ כדפי׳ לעיל בסימן כ״ח ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יד) עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה, אִם יָדוּעַ בְּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר: אֵין בְּיָדִי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כח) משנה שם ד״ס ע״א
(כט) שם בגמ׳ ע״ב
(יב) אם ידוע בעדים שיש לו – פירוש עדים מעידים שראו אצלו מנה ממילא אנו אומרים חזקה שהוא שלו כיון שהם בידו כ״כ הר״ן הביאו ב״י אלא שהוא הבין דברי הטור שצ״ל עדים שיודעים בודאי שהמנה שלו ומחמת זה כ׳ ב״י שיש מחלוקת בין הטור להר״ן ולא דק כ״כ מו״ח ז״ל.
(כב) אם ידוע בעדים שיש לו מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ״כ הר״ן ועמ״ש הב״י בשם הרמ״ה באומר יש לי מנה במקום פלוני ושניהם מודים שלא היה לו ונראה דה״ה הכא לא מהני שניהם מודים שאין לו:
(כט) אם ידוע בעדים שיש לו. היינו שראו אצלו מנה אף שא״י של מי הם אומרים חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו כמ״ש הר״ן ומ״ש הב״י דהטור חולק על הר״ן ל״ד וע׳ ב״ח, ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני כמ״ש בסמוך ח״מ:
(כג) אם ידוע כו׳ – טור ולמד מהנ״ל סי״ב אבל הר״ן כ׳ דכל שבידו חזקה שהוא שלו וא״צ לעדים כאן:
ע״מ שיש לי מנה, אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי, ואם אין ידוע מקודשת מספק, אפילו הוא אומר אין בידי.
(כח) ע״מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו׳ ע״מ שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע בעדים שיש לו מקודשת בודאי וכו׳ שם במשנה (קידושין ס) ע״מ שיש לי ק״ק זוז הרי זו מקודשת ויש לו ובגמ׳ וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ל״ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק וכתב הרא״ש ואפילו הוא אומר אין לי מקודשת מספק דחיישינן שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין תוספתא ע״מ שיש לי ביד פלוני אע״פ שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא ביניהם על מנת שיאמר יש לו בידי אם אמר יש לו בידי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וז״ל הר״ן וניחוש שמא יש לו דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו דאל״כ למה קידש והשתא הוא דבעי למיהדר ביה ואסיקנא דחיישינן ובתוספתא נמי תניא ע״מ שיש לי ביד פלוני אף ע״פ שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא כלומר והוו קידושי ספק ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קידושי ודאי ואע״פ שאין לנו עדים שהוא שלו עכ״ל ורבינו שמצריך שיהיה ידוע בעדים שהם שלו חולק על הר״ן. כתב רבינו ירוחם בשם הרמ״ה על מנת שיש לי ק״ק זוז ויש לו והם משועבדים לב״ח כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ((שיש לו מנה מקודשת כו׳. ואף שהם משועבדים לב״ח כיון דלא אקניה ליה מעכשיו מקודשת ודאי ר׳ ירוחם. כ״פ):
(כא) אפי׳ הוא אומר אין בידי דחיישינן שמא יש לו ונתחרט על הקידושין או רוצה לקלקלה דכיון דקדשה מתחלה אדעתיה דהכי חזקה שהיו לו אמרינן:
(יד) ומ״ש ובתוספתא קתני וכו׳ ג״ז מדברי הרא״ש והביאה לסתור פירוש התוספות דכיון דבדברים ידועים שביניהם קמיירי א״כ אם שינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי משא״כ לפי פי׳ התוספות דלעולם אינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי אפילו בדברים ידועים וב״י כתב איפכא דבתוספתא דוקא בדברים ידועים אבל אם אינם ידועים יכולה היא לומר לדברים הללו לא חפצתי ועל מה שהקשו התוס׳ מאי קמ״ל מתני׳ הקשה ב״י דהא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכדפרש״י להדיא וכן פירש הר״ן עכ״ל ולי נראה דהתוספות היה נראה להם דוחק לפרש כך דא״כ אין דין זה תלוי במשנה זו דבכולי תלמודא פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תנאי ואמוראי בפ׳ האיש מקדש ובפ״ק דעכו״ם ולהכי פירשו התוס׳ דהיא גופא אתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(טו) עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, אִם יָדוּעַ בֵּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ אוֹמֵר אוֹתוֹ פְּלוֹנִי: אֵין לוֹ בְּיָדִי.
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ל) תוספתא הביאה הרא״ש בפסקיו
(לא) שם בתוספתא שמא עשו קנוניא פיר׳ והוי קידושי ספק
(כג) שיש לו מנה ביד פלוני. ואם אותו פלוני מודה לפנינו נראה דהודאתו הוה כעדים ומיהו י״ל דאין האשה סומכת רק על עדים אבל על הודאתו יש לחוש לקנוני׳:
(ל) אפילו אומר וכו׳. אפילו הוא והיא אומרים ג״כ שאין לו אצלו כלום הוה ספק קדושין רי״ו בשם הרמ״ה ואם א״י בעדים שי״ל אצלו ופלוני אמר שי״ל אצלו אינו אלא ס״ק וא״ל אם היא ג״כ אומר׳ שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי:
(כד) מנה – היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ״כ הר״ן ומ״ש ב״י דהטור חולק על הר״ן לא דק ב״ח ע״ש. אבל בתשובת ב״י סי׳ י״א הוכיח שהטור חולק על הר״ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה״י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח״מ ב״ש:
(כה) בידי – אפי׳ הוא והיא אומרים ג״כ שאין לו אצלו כלום הוי ס״ק רי״ו בשם הרמ״ה. ואם א״י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס״ק. ואם היא ג״כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב״ש:
(כד) אפילו הוא כו׳ – רא״ש וכמ״ש בסט״ו:
ע״מ שיש לי מנה ביד פלוני, אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי, ואם אין ידוע מקודשת מספק, אפילו אומר אותו פלוני אין לו בידי.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) אפי׳ אם אמר אותו פלוני אין לו בידי דחיישינן לקנוניא: (אמר יש לו בידי ואפילו אין לו מקודשת כ״פ):
(טו) ע״מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו׳ משנה וגמרא פרק האומר.
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טז) עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיָדוֹ, אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּיָדִי, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּיָדִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
באר הגולהבית שמואלבאר היטבטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לב) ג״ז שם
(לא) אמר יש לו בידי. היינו שיש לו בעת הקדושין דוק׳ ולא בשעת האמיר׳ כיון דאמר שיש לי משמע על אותו שעה קאמר כמ״ש ברי״ו באומר ע״מ שאראך שיש לי דכוונתו שיש לי בעת הקדושין אלא אם אמר ע״מ שאראך ולא אמר שיש לי אז אפילו אם הרויח אחר כך מהני משא״כ אם אמר ע״מ שיש לי לכן בכל התנאים שיש לי בעינן שהיה לו בשעת הקדושין ומזה נראה אם אמר ע״מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אף על פי דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ״מ א״י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו:
(כו) בידי – היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע״מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ״י דמהני הודאתו לחייב א״ע מכאן ולהבא מ״מ א״י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב״ש:
ע״מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו אמר יש לו בידי מקודשת. לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) לא אמר יש לו בידי (אפילו יש לו כ״פ) אינה מקודשת דהא התנאי היה על מנת שיאמר פלוני שיש לו והוא אמר שאין לו:
באר הגולהבית שמואלבאר היטבטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יז) עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ.
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לג) ל׳ הרמב״ם בפ״ז מה״א וכן הסכים הרא״ש והביאם הטור
(לב) באותו מקום. בכל התנאים צריך להיות קפיד׳ אם משנה כמ״ש לקמן והכא יש קפיד׳ די״ל דרצונה להלך לאותו מקום דוק׳ לכן אפילו אם יש לו המעות במקום קרוב לא נתקיים התנאי כמ״ש הר״ן והמגיד:
(כה) ע״מ כו׳ – תוספתא הביאה הרא״ש שם ושם וא״ל אינה מקודשת והרמב״ם כתב דמ״מ ספק מקודשת כנ״ל:
על מנת שיש לי מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר, י״א שהיא מקודשת משום דזוזי נקל להוליכם ממקום למקום. והרמב״ם כתב שגם בזה אינה מקודשת, וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
(לד) ע״מ שיש לי מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר יש אומרים שהיא מקודשת וכו׳ ז״ל הרא״ש על מתני׳ דבסמוך כ׳ הרמב״ם דה״ה בק״ק זוז אם אמר שיש לו במקום פלוני והיה לו במקום אחר דאינה מקודשת ונחלקו עליו בזה משום דזוזי בקל להוליכם ממקום למקום ומצאתי בתוספתא כדבריו עכ״ל.
וה״ה כתב התוס׳ בפ״ז וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ״ה אם לא נתברר שלא היו לו באותו מקום בשעת קדושין אע״פ ששניהם מודים שלא היו לו מקודשת קידושי ספק דחיישינן שמא היו לו באותו מקום ונגנבו או נאבדו לאחר קדושין עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) וכתב הרמב״ם שגם בזה אינה מקודשת. ר״ל כי היכי דאמרינן בקרקע שאם אמר ע״מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני ואין לו באותו מקום דאינה מקודשת קידושי ודאי אע״ג שיש לו בית כור עפר במקום אחר גם בזה גבי מנה סבר הרמב״ם כן שאע״ג שיש לו במקום אחר אינה מקודשת קידושי ודאי ולא אמרינן דזוזי נקל להוליכם ממקום למקום ובקידושי ספק לא איירי הרמב״ם הכא לאשמועינן דצריכה גט מספק דזה נלמד במכ״ש מאומר בית כור עפר הנ״ל אלא עיקר החידוש הוא דאמרינן דאינה מקודשת ודאי א״נ איירי הכא שודא אין לו כאן ומש״ה סתם וכ׳ כאן אינה מקודשת וק״ל:
(והיכא שהבעל אומר קיימתי התנאי והיא אומרת לא קיימת מי מהימן עיין בר״ן פ״ג דקידושין דף תרמ״ח. כ״פ):
(לא) והרמב״ם כתב שגם בזה אינה מקודשת ז״ל מ״ו פירוש אינה מקודשת בודאי אלא מספק כי הרמב״ם השוה דין הקרקע עם דין המנה דבשניהן ספק מקודשת ויש שחלקו על הרמב״ם בדין המעות דמקודשת משום דבזוזי נקל להביאם לכאן והרא״ש הסכים לדעת הרמב״ם דאינה מקודשת ודאי אבל מקודשת מספק דשמא יש לו ואמר אין לו ומתכוין לקנקלה עכ״ל ועד״ר:
(יז) וכתב הרמ״ה אפילו איכא סהדי וכו׳ עד ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי ליה בתר הכי למיהוי ספק קידושין כל זה מדברי הרמ״ה ורצה לומר דמספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע״מ שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן וכ״כ ה״ר ירוחם ע״ש הרמ״ה להדיא ולזה נתכוון כאן הרמ״ה במ״ש ומיהו וכו׳ ודלא כמ״ש ב״י דהאי ומיהו הוא מדברי רבינו דליתא גם מ״ש דהאי ומיהו הוא בא לחלוק ולומר דלא הוו קידושין אא״כ שיראנה בשעת הקידושין דאל״כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לו זמן להראותם וכמ״ש ה״ר ירוחם ע״ש הרא״ש ודלא כדברי הרמ״ה איכא לתמוה על פירושו זה דא״כ מהו ז״ש ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי לה וכו׳ הלא אפי׳ אחוי לה בתר הכי נמי פליג הרא״ש כיון דלא הוו המעות בשעת הקידושין אלא ודאי כדפרישית ומדברי הרמ״ה הוא ומה שהקשה הרא״ש יש לתרץ דודאי בע״מ שאראך להבא נמי משמע ואע״ג דמחוי לה ממציאה כו׳ הוויין להו קידושין גמורים למפרע מ״מ גבול יש לו דכל זמן שהיא תובעת אותו לקיים תנאו שיראה לה המנה אז צריך מיד לקיימו להראות לה המנה ואם תובעת אותו לקיים תנאו ואין לו אינה מקודשת דכך הוא לשון התנאי דכל זמן שתבקש ממני להראות לך מנה משלי אני מחוייב להראות לך וע״מ כן הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ואם אינו מקיים תנאו אינן קידושין והכי מסתברא וכן נראה דעת רבינו שלא הביא תשובה זו שהשיב הרא״ש על דברי הרמ״ה וכתב דברי הרמ״ה בסתם דאלמא דהכי ס״ל כהרמ״ה ומיהו צ״ע דלקמן בס״ס זה כתב רבינו ט״ש הר״ס נרבוני בע״מ שאתן לך מאתים זוז שאם יאמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י״ב חדש וכו׳ ואיכא למימר לפי זה ה״ה בע״מ שאראך דיש לו זמן י״ב חדש או שמא דוקא בע״מ שאתן דמסתמא לא מקבל עליה שיתן לה ולא יעכב מליתן יותר מי״ב חדש משעה שיכנס אותה לחופה אבל בע״מ שאראך מיד כשתובעת אותו להראות לה המנה משמע וצ״ע. כך צריך להגיה בספרי רבינו ע״מ שיש לי בית כור עפר אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי אם אין ידוע הוי קידושי ספק ע״מ שאראך בית כור עפר צריך שיראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים וכו׳ ובגמרא איתא ל״ל למיתני גבי ארעא ל״ל למיתני גבי זוזי צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא אי דאית ליה ארעא קלא אית ליה קמ״ל פירוש ה״א כל היכא דלא ידעינן דאית ליה ארעא אפילו ספק נמי לא ליהוי קמ״ל דארעא כזוזי יש לו ודאי אין לו ספק:
באר הגולהבית שמואלביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יח) עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּה מָנֶה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הֶרְאָה לָהּ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִסְקָא מֵאֲחֵרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִגִּיעַ מֵחֶלְקוֹ מִן הָרֶוַח מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא חִלְּקוּ (רַ״ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר). הֶרְאָה לָהּ מָנֶה מִשֶּׁלּוֹ, וְהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב, מְקֻדֶּשֶׁת (ר״י בְּשֵׁם הָרַמָ״ה). לֹא הָיָה לוֹ בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין, וְהִרְוִיחַ אַחַר כָּךְ וְהֶרְאָה לָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְקֻדֶּשֶׁת (טוּר). אֲבָל בְּאוֹמֵר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי, לְכֻלֵּי עָלְמָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (סְבָרַת הָרַב), וְלָא חַיְשִׁינָן דִּילְמָא מַרְאֶה לָהּ בָּתַר הָכִי לְמֶהֱוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (טוּר). אָמַר לָהּ: עַל מְנָת לְהָבִיא לָהּ מָאתַיִם זוּז, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּעַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ (הָרַשְׁבָּ״א בִּתְשׁוּבָה, הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לד) משנה שם ד״ס ע״א
(לה) שם בגמ׳ ע״ב
(לו) קאי אחלוקה דלעיל אמר לה ע״מ שאראך ולע״ד צ״ע במ״ש לקמן סעיף ל״ה באומר ע״מ שאתן לך וכו׳ שבעל נפש יחוש לעצמן וכו׳ ע״ש (ויש לחלק דבאו׳ ע״מ שאתן לך אע״פ שלא נתן לך כשתבעתו י״ל עדיין היא רוצה לקיים תנאו אך אשתמוטי הוא דאשתמיט להשתכר עוד במעות זה שבידה משא״כ באות ע״מ שאראך מיד שתבעתו ולא הראה לה אז ממ״נ אם יש לו ולא הראה לה הוי כאומר שאין דעתו לקיים התנאי ואם אין לו אין לה להמתין ולהתעגן עד שירויח דאדעת׳ דהכי לא נתקדש׳ לו כן נלע״ד
(יג) לא היו לו בשעת קידושין כו׳ – כ״כ הטור בשם הרמ״ה דבאו׳ ע״מ שיש לו משמע בשעת קידושין וע״מ שאראך היינו נמי להבא ואע״ג דאשכח מציאה או שניתן לו במתנה אח״כ ומראה לה הוי קידושין ומיהו לא חיישי׳ דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין עכ״ל וקשה אמאי לא ניחוש לחומרא דלמא ימצא מציאה ומשום קושיא זו דחק ב״י תחלה לומר דהאי ומיהו לאו דברי הרמ״ה הוא אלא דברי הטור וחולק על הרמ״ה וס״ל כמ״ש רבינו ירוחם בשם הרא״ש שכ׳ על הרמ״ה בזה ולא נהיר׳ דאפי׳ ע״מ שאראך צריך שיראנו בשעת קידושין דאל״כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ולזה כ׳ נמי הטור האי ומיהו כו׳ אלא שלשון ומיהו הוא דחוק דמשמע דאינו חולק ואני תמה דהא א״א לומר כלל כן דא״כ למה כ׳ דלא חיישי׳ דלמא אחזי כו׳ הא אפילו אם ודאי מראה לה אין כאן קידושין כיון שלא היה לו בשעת קידושין מיד כ׳ ב״י דהטור ס״ל כרבינן ירוחם בשם הרמ״ה דבאראך לא חיישי׳ שמא הראה דכי חיישי׳ הכי בתנאי דע״מ שיש לו דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל לגבי תנאי דאראך אם איתא דמקיים תנאי בסהדי הוי מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישי׳ עכ״ל ולזה נתכוין הטור בהאי ומיהו כולי ולע״ד גם פי׳ זה אינו דא״כ למה אמר דלמא אחזי לה בתר הכי למה זכר בתר הכי אדרב׳ היה לו לומר שמא הראה לה כבר ורש״ל כ׳ בזה ול״נ דס״ל דודאי כ״ז שמראה לה הוי קידושין למפרע אפילו מצא מציאה רק כ״ז שהיא מבקשת שיקיים תנאו צריך לקיים ואם אין לו חיישי׳ דלמ׳ אחזי לה דא״כ אין לה גבול אלא זה הגבול יש לו כ״ז שהי׳ תובעת דכן הבטיח לה עכ״ל גם פי׳ זה אינו עיקר דלמה אמר לא חיישי׳ כולי האי אפילו אם בודאי יראה לה אח״כ לא מהני כיון שלא הראה בשעת התביעה ולעד״נ דכיון דאזלי׳ בתר דעת האשה דהרי אמרו לא נתכוונה אלא להראות משלו ונוסף ע״ז כ׳ הטור בשם הרמ״ה דאפילו אם הראה בפני עדים לא מהני אלא היא נתכוונה להראות לה דוק׳ א״כ כ״ש שיש לנו לומר שבודאי נתכונה שלא תתעגן כל ימיה ותמיד קשורה בו מחמת שמא עדיין יראנה אלא הדבר ברור שמ״ש הרמ״ה דהאי לישנ׳ דאראך משמע נמי להבב׳ אין פירושו שאם יראה לו מציאה והוא אין לו בשעה ההיא דתהוי מקודשת למפרע, אלא נתכונה שאם יש לו באותו שעה רק שמחוסר הראה לה אז אמרי׳ דכשיראה לה תהא מקודשת למפרע ובזה ודאי תלוי בתביעתה שיראנה צריך לקיים כן ותוך הזמן אין לה לקבל קידושין מאחר דחיישי׳ שמא יבוא מעצמו ויראנה אבל באם אין לו בשעת קידושין אז אמרי׳ דאם ימצא מציא אח״כ ויראנה אז תהיה מקודשת מאותה שעה ואילך לא למפרע ואע״ג דע״מ כאומר מעכשיו מ״מ כיון דאין לו אין כאן קידושין דדוקא אם יש לו ולא מחוסר אלא ראיה לה אז כיון דבידו תמי׳ להראותו היא מקודשת למפרע ממילא קודם לזה הוה ספק אבל זה שאין בידו שימצ׳ מציאה ה״ל כאו׳ אם אמצ׳ מציאה אראה לך ואז יהיה הקידושין חלין אבל לא למפרע ולא מהני לשון ע״מ או מעכשיו דקאמר דהרי סותר זה באומרו אח״כ אם אמצ׳ מציאה וזה אינו בידו אלא שאם ימצ׳ מציאה ויראה לה תהיה אז מקודשת לו מאותו שעה ואילך דוק׳ ודוגמ׳ לזה אית׳ בב״י בסי׳ מ׳ בשם תשובה רשב״א וז״ל ולא עוד אלא אפילו א״ל מעכשיו ולאחר שאגרשך צ״ל כן שהרי א״א להם לחול מעכשיו כו׳ וה״נ א״א מעכשיו ונמצ׳ שתוך אותו זמן היא אינה קשורה בו ותוכל להתקדש לאחר וע״ז אמר הרמ״ה דלא חיישי׳ דלמ׳ מחזי לה בתר הכי כיון שעתה אין לו והאי רמיהו הוא לשון רמ״ה עצמו ומתורץ ג״כ קושיות ר׳ ירוחם בשם הרא״ש דמה גבול יש לו דא״צ כאן גבול דהי׳ אינה קשורה בו כלל דאם תתבענו פשיטא שהיא פטורה ממנו כיון שאין לו ואז אפילו אם אח״כ ימצ׳ ויראה לה לא מהני ואפילו לא תתבענו אין עליה התקשרות להמתין עליו כיון שאין לו עתה רק שאם לא תתבענו הוא ימצ׳ מציאה ויראה לה יהיו הקידושין מאותה שעה ואילך כנ״ל דעת הרמ״ה וע׳ מ״ש בסעיף ל״ו.
(כד) עד שיראנה מנה שלו. אפילו יש עדים שיכול להראות לה לא הוי קדושין דלא ניח׳ לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה כפי תנאו וכמ״ש הטור בשם הרמ״ה:
(כה) מאחר שעדיין לא חלקו. לשון הר״ן אינו כן וזה לשונו דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווח׳ לקרנ׳ משתעבד לא חשיבי כשלו משמע שאם הגיע זמן החלוקה אף שעדיין לא חלקו הרי הריוח שלו מאחר שבידו לחלוק וליטול חלק ריוח שלו:
(כו) והיא משועבדת לב״ח. ל׳ ר׳ ירוחם בשם הרמ״ה כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי משמע הא אם אקני ליה מעכשיו אינה מקודשת ודאי:
(כז) והרויח אח״כ. ר׳ ירוחם כתב בשם הרא״ש דחולק וצריך שיהיה לו בשעת קידושין אפילו באומר סתם ע״מ שאראך דאל״כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך ועיין בב״ח ואם אמר ע״מ שאראך מנה שיש לי גם הרמ״ה מודה דלא הוי קידושין אא״כ הראה לה ממעות שיש לו בשעת קידושין וזה כוונת הרב כאן באומר לה ע״מ שיש לי כלומר שאראך מנה שיש לי כ״ע מודו:
(כח) בתר הכי למיהוי ספק קידושין. ל׳ הרמ״ה הוא זה לחלק בין האומר ע״מ שיש לי ר׳ זוז בין אומר ע״מ שאתן לך או אראה לך ר׳ זוז דבע״מ שיש לי אם אין ידוע בעדים שיש לו מקודשת מספק דאולי יש לו אבל בע״מ שאתן או שאראה אם נתן או שהראה בעדים מקודשת ואם אין כאן עדים אין כאן קידושין ספק לחוש דילמא יראה לה בצינעא דצריך לקיים תנאו בעדים וכבר כתבתי סי׳ זה ס״ק כ׳ בעשה עמך כפועל דאם היא מודה הוי כעדים ואם היא מכחשת אותו לאו כל כמיני׳ לומר שקיים תנאו לאסר׳ ובאומרת איני יודע הוי ספק ותנאי זה דאעשה עמך כפועל ג״כ מחוסר מעשה ואפ״ה חיישינן דילמא קיים תנאו בלא עדים וא״כ קשה על הרב איך העתיק כאן דברי הרמ״ה שסותר ההיא דלעיל ואפשר לפרש דברי הטור באופן אחר והוא כי מאחר שהרמ״ה סובר דאם אשכח מציאה או נתן לה מתנה מהני א״כ לעולם לא תצא מספק קידושין דכל פעם שתתבע אותו הראיני לי ישיב לה הלא לא אמרתי שיש לי רק שאראה לך ואולי אמצא עוד מציאה או מתנה וכעין שהקשה הרא״ש דמה גבול יש לו וע״ז כ׳ ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין לעולם אלא מיד שתאמר הראה לי ואינו מראה לה בטל תנאו ומיהו קשה דהא לקמן סעיף ל״ו בע״מ שאתן אם אומר שעדיין רוצה לקיים תנאו אפ״ה בעל נפש לא ישאנה וא״כ ה״ה בע״מ שאראה לך ג״כ יש לחוש לספק קדושין דאולי יראה לה:
(כט) כמו בע״מ שאראך מנה. וכלומר לדעת הרמ״ה אף שלא היו לו בשעת קידושין אם יביא לה ממה שמצא אח״כ מהני וממיל׳ אם אמר ע״מ שאביא לך מנה שיש לי כ״ע מודו שצריך שיביא לה ממה שהיה לו בשעת הקידושין וכמ״ש הרב לפני זה:
(לג) עד שיראנה. ולא מהני עדים דיש לו מנה דלא ניח׳ לה עד שתראה בעצמה טור:
(לד) שעדיין לא חלקו. לשון הר״ן אינו כן וז״ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווח׳ לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו אף על גב בסמוך כתב אפילו משועבד לב״ח הוי כשלו שם איירי כשהוא בידו וע׳ בח״ה סימן קע״ו שם אית׳ המקבל עיסק׳ מחבירו יכול המקבל לחלק אימת שירצה ושנים שקבלו עיסק׳ מאחר א״י לחלק תוך הזמן צ״ל הכא איירי נמי כשקיבל עם אחר דא״י לחלק תוך הזמן:
(לה) והיא משועבדת לב״ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי״ו:
(לו) י״א דמקודשת. כ״כ הטור בשם הרמ״ה ורי״ו כתב בשם הרא״ש דחולק ע״ז וס״ל דצריך להראות מיד דאל״כ אין גבול לדבר לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ומוכח דס״ל להרא״ש דאין שיעור לדבר כלל אפי׳ אחר יב״ח י״ל עדיין יש לי זמן אף על גב בתנאי אתן לך אין לו זמן יותר מיב״ח משום דשם אחר יב״ח דינו כמורד אם יש לו ואינו נותן אבל כאן אם הרויח אח״כ נמי מהני א״כ י״ל שמא ירויח עוד מיהו לדעת הרמ״ה י״ל דס״ל אף כאן אין לו זמן יותר מיב״ח דמסתמ׳ לא היה תנאי לעגן אותה כל ימי חייה ואם אמר ע״מ שאראך מנה שיש לי לכ״ע דלא הוי קדושין אא״כ הראה לה ממעו׳ שיש לו בשעת הקדושין כמ״ש לעיל:
(לז) ולא חיישינן דלמא מראה. הב״י פירש ושמא הראה לה ומ״ם נתחלף בה״א וכמ״ש ברי״ו דלא חיישינן שמא הראה לה כיון שהוא תנאי בקום ועשה אמרינן דאם נתקיים היה נתקיים בעדים ול״ד לתנאי ע״מ שיש לי דשם אינו מחוסר מעשה והא דפסק רי״ו ואיתא בסמוך אם מתנה תנאי אעשה עמך כפועל ואדבר לשלטון אף על פי שהוא קום ועשה מקודשת מספק דשם הוא אומר שנתקיים ובידו לקיים והיא א״י להכחישו מ״ה הוי ספק קדושין משום דאיתא בזה פלוגתת הפוסקים ס״ס זה אבל כאן הוא התנאי בקום ועשה ואומר שלא נתקיים נאמן דאז הוי כמו תנאי שב וא״ת דנאמן לומר קיימתי אפילו כשהיא א״י להכחישו כן ה״נ אמרינן דהי׳ בשב וא״ת ולא נתקיים וכמ״ש כשהיא יכולה להכחישו ואינה אומרת שהראה לה דלא חיישינן דלמא הראה לה ולא כח״מ שכתב דין זה סותר למ״ש בתנאי אעשה עמך כפועל דחיישינן שמא נתקיים והרמ״ה שכ׳ דין זה לא ס״ל הדין שם ולית׳ דהא רי״ו כתב שני דינים אלו גם הדין אעשה עמך כפועל נלמד מן התוספתא ואין חולק ע״ז ומהרש״ל פירש ה״ק ולא חיישינן שמא מראה לה בתר הכי ואין גבול לדבר אלא מיד שתבעה אותו להראות צריך להראות לה ואם לא תבעה אותו אף על גב בעת הקדושין לא היה לו והרויח אחר כך והראה לה חלין הקדושין:
(לח) על מנת להביא, דינו כמו בעל מנת שאראך. כלומר לדעת הרמ״ה אף שלא היה לו בעת הקדושין אם יביא לה מה שמצא אחר כך מהני ואם אמר על מנת להביא לה מנה שיש לי צריך שיביא לה מנה שהיה לו בעת הקדושין:
(כז) חלקו – לשון הר״ן אינו כן. וז״ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח״מ ב״ש:
(כח) לבע״ח – היינו כשלא אמר מעכשיו רי״ו:
(כו) וי״א דאפילו כו׳ – כן פירש מ״ש בעיסקא וכמ״ש בפ״ט דב״מ רווחא לקרנא משתעבד ועדיין אינו שלו עד הזמן:
(כז) הראה כו׳ – כמ״ש בפ״ד דפסחים דבע״ח מכאן ולהבא גובה:
(כח) לא ה״ל כו׳ – כמ״ש בס״י דכל שאמר להבא ולא קצב זמן יכול לעשות לעולם טור ב׳ הרמ״ה ומשא״כ ביש לי דמ׳ עכשיו וכמו שאני רשע שמא הרהר כו׳ אבל שמא יעשה אח״כ לא:
(כט) ולא חיישינן כו׳ – עב״ש:
(ל) א״ל ע״מ כו׳ – כמש״ש בגמרא תנא לא נתכוונה כו׳:
(ה) סי״ח שיש לו בעסקא. נ״ב לשון הרמב״ם לקח המעות בהלואה והראה אינ׳ מקודשת וע׳ מוהריק״ש ותשובת קול אלי׳ חתה״ע סי׳ א׳:
(יב) ע״מ שיש לי לנ״ע א״מ עח״מ ס״ק כ״ז שכ׳ כלומר שאמר שאראך מנה שיש לי. ועיין בס׳ ברכי יוסף שכ׳ ויש להסתפק מי שאמר ע״מ שאראך מנה שיש לי ובו בפרק כל שומע הבין שכוונתו שירויח ויהיה לו ובעיר הקרובה אליו ביום ההוא בבוקר נפלה לו ירושה והגיע לחלק ירושתו מנה והראה לה אח״כ המנה הזה שבא אליו בירושה מי אמרי׳ כיון שלא היה בידו בעת הקדושין והוא לא ידע אינה מקודשת או דילמא כיון דבעת ההיא כבר לפי האמת היה לו מנה שלו מהירושה אף דבעת ההיא הוא לא ידע מקודשת ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה מדין מקדש את האשה ע״מ שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר׳ קודם דידע הבעל דדינא הוא דמקודשת כדלקמן סי׳ ט״ל וס״ב אע״ג דאם ידע הבעל קודם אינה מקודשת אף דיש התרה כיון דבעת ידיעתו מסתפק שמא אין לה התרה כמ״ש התוספות בכתובות דף ע״ד ונשמעינה מן הדא דבעת הקדושין עדיין לא נודע אם יתיר לה חכם כל שהתיר לה קודם ידיעתו מקודשת וה״ה הכא כיון שבע׳ הקדושין היה לו מנה שנפל לו בירושה אף שהוא לא ידע מקודשת: וכתב עוד שם יש להסתפק אם היה לו בשע׳ קדושין מנה חסר פרוטה מי נימא דודאי לא קפדה אפרוטה דחסורי מחסרא כי אין דרך העולם להקפיד בכך ומקודשת או דילמא כל שחסר המנה אפילו פרוטה אינה מקודשת ולכאורה נראה דכיון דלענין גזל ונודר צדקה וחוב אף שאין בני אדם מקפיד׳ חיובא רמיא עליו לשלם המנה אם גזל או נדר או חייב עד סוף פרוטה אחרונה ה״ה הכא דאינה מקודשת וצריך להתיישב בדבר עכ״ד ועמש״ל סי׳ ל״א סק״ג:
ע״מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו. ואם יש לו מאחרים בעיסקא אינה מקודשת. וכתב הרמ״ה אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קידושין עד דמחזי לה, דלהכי אמר לה ע״מ שאראך ולא אמר לה ע״מ שיש לי, דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה, ומכי מחזי לה איגלאי מילתא דמעיקרא תפשי בה קידושין. ויש לה קולא מצד אחד דאילו בע״מ שיש לי אם יש עדים שיש לו בשעת קידושין מקודשת ודאי, ואי לא הוו קידושין ספק, דיש לו בשעת קידושין משמע. ואילו בע״מ שאראך להבא נמי משמע, ואע״ג דמחזי לה ממציאה דאשכח או ממתנה שניתן לו אח״כ הוו קידושין. ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין.
(כט) ע״מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואם יש לו מאחרים בעיסקא אינה מקודשת שם במשנה על מנת שאראך ק״ק זוז הרי זו מקודשת ויראנה הראה על השלחן אינה מקודשת ופרש״י ואם הראה על השלחן. אם היה שלחנו והראה לה מעות שאינם שלו והם על השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו ובגמ׳ תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו ואם הראה על השלחן וכו׳ פשיטא לא צריכה אע״ג דנקיט דמי בעיסקא ופרש״י בעיסקא. למחצית שכר היו לפניו על שלחנו להחליף ולהשתכר וכתב הר״ן יש מי שפירש שאע״פ שהרויחו בכדי שיעשה לחלקו ק״ק זוז אפ״ה אינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל (קה.) לא חשיבי כשלו עכ״ל:
(ל) וכתב הרמ״ה אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קידושי עד דמחזי לה וכו׳ ויש לה קולא מצד אחד דאילו בעל מנת שיש לי אם יש עדים שיש לו בשעת קדושין מקודשת ודאי וכו׳ עד או ממתנה שניתן לו אח״כ הוו קידושין כ״כ ר״י בשמו וסיים בה ואם אמר על מנת שאראך ק״ק זוז שיש לי דאית לי השתא משמע ולא הוו קידושין אא״כ הראה לה מעות שיש לו בשעת קידושין ע״כ וכתב הרא״ש ולא נהירא דאפילו ע״מ שאראך צריך שיראנה בשעת קידושין דאל״כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך עכ״ל רבינו ירוחם ומ״ש רבינו ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין נראה שבא לחלוק על דברי הרמ״ה וכעין מ״ש ר״י בשם הרא״ש ואף על פי שלשון ומיהו אינו מיושב יפה לפי פי׳ זה ע״כ צריך לפרש כן שאם לא נפרש כן קשה אמאי לא חיישינן להכי להחמיר.
וכתב ר״י בשם הרמ״ה בעל מנת שאראך ק״ק זוז מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דעל מנת שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואיפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן עכ״ל.
ואפשר שלזה נתכוון רבי׳ במ״ש ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין ולפי׳ זה מתיישב יפה לשון ומיהו. כתב הרשב״א בתשובה מי שהתנה להביא לארוסתו בעת הנישואין כך וכך מעות או חפצים והביא משל אחרים לא קיים תנאו וכדתנן ע״מ שאראך ק״ק זוז וכו׳ הראה על השלחן אינה מקודשת:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) (ואם יש לו מאחרים עסקא. פרש״י למחצית שכר וכתב הר״ן אע״פ שהרוויחו כבר כדי שיגיע לחלקו מנה אפ״ה אינה מקודשת דעסקא ורווחא לקרנא משתעבד ולא חשיבא כשלו עד זמן החלוקה ר״ן פ׳ האומר דף תרמח ע״ב. כ״פ):
(ז) ואילו בעל מנת שאראך להבא נמי משמע. אלא אם כן אמר ע״מ שאראך ק״ק זוז שיש לי דאית ליה השתא משמע ולא הוו קידושין אלא אם כן הראה לה המעות שהיו לו בשעת קידושין עכ״ל ר׳ ירוחם. עוד כתב רבי׳ ירוחם וז״ל וכתב הרא״ש (פי׳ על דברי הרמ״ה) ולא נהירא דאפילו על מנת שאראך צריך שיראנה בשעת קידושין דאל״כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראות, עכ״ל ר״י:
(ח) ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה כו׳. ז״ל מ״ו כתב מהרר״י קארו ור״י כתב ז״ל וכתב הרא״ש ולא נהירא כו׳ עד דאם לא כן אמאי לא חיישינן להכי להחמיר וכתב ב״י דנראה דזש״ר מיהו לא חיישינן כו׳ דר״ל דלשון רבינו הוא שחולק על הרמ״ה וכדעת הרא״ש עכ״ל בית יוסף ותמיהני אם כן מהו לא חיישינן דלמא אחזי כו׳ והלא אפילו כי אחזי נמי פליג היכא דלא הוי המעות בשעת קידושין ול״נ דהכי ס״ל בוודאי כל זמן שמראה לה הוה קידושין למפרע אפילו אשכח מציאה למפרע רק כל זמן שהיא תובעת ומבקשת ממנו שיקיים תנאו צריך לקיים אבל היכא שתובעת לקיים ואין לו לא חיישינן דלמא אחזי ליה כו׳ דאם כן אין לו גבול אלא זה הגבול יש לו כל זמן שהיא תובעת ומלתא דמסתבר הוא דהכי הבטיח לה אל תדאגו בעבור מעות כל זמן שתצטרך לו אראך כו׳ ודו״ק עכ״ל. ומיהו לפי פירושו קשה דעיקר חסר מן הספר דהל״ל תחלה דאם תתבע ממנו צריך להראותו מיד ואם לא הראה אינה מקודשת וע״ז ה״ל לכתוב ומיהו לא חיישינן כו׳ וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
וכתב רבי׳ ירוחם בשם הרמ״ה שאם לא נתברר שהיו לו מקודשת קידושי ספק. דחיישינן שמא היו לו באותו מקום ונגנבו או נאבדו לאחר הקידושין עכ״ל.
(כד) עד שיראנה משלו אע״ג דאמר סתם ע״מ שאראך אפ״ה אמרינן דדעתו היה משלו דא״כ כל אדם יוכל להראות מעות אחרים:
(כה) מאחרים בעסקא ויש לו ריוח מהם:
(כו) ויש בה קולא מצד אחד ל״ד שהדין הוא קולא אלא ר״ל שבקלות נעשו הקידושין מור״ש או ר״ל שקולא הוא להמקדש שא״צ ליתן לה קידושין אחרים:
(כז) ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי ליה כו׳ וכתב ב״י ונראה שבא לחלוק על דברי הרמ״ה (שס״ל דע״מ שאראך להבא נמי משמע וא״כ לעולם הוי בספק קידושין אפי׳ לא אחזי לה עדיין דחיישינן דלמא אחזי אח״כ והוי ודאי קידושין למפרע ע״ו כתב מיהו לא חיישינן משום דצריך שיראנה דוקא בשעת קידושין ואם לא הראה אז ליכא ספק כלל דאע״פ שמראה אחר כך כ״פ) וכעין מ״ש רבי ירוחם בשם הרא״ש (וכתבתי דבריו בדרישה סעיף ז׳ ע״ש) ואע״פ שלשון ומיהו אינו מיושב יפה לפ״ז ע״כ צ״ל כן ״שאם לא יפרש כן קשה אמאי לא חיישינן להכי להחמיר עכ״ל ומ״ש הב״י שלשון ומיהו אינו מיושב ר״ל שלשון ומיהו אינו משמע שהוא לשון פלוגתא. עוד כתב ב״י וז״ל וכתב רי״ו בשם הרמ״ה בע״מ שאראך ק״ק זוז מספק לא חיישינן דלמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע״מ שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאו בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן עכ״ל רי״ו ואפשר דלזה נתכוין רבינו במ״ש ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי ליה בתר הכי למיהוי ספק קידושין ולפ״ז מתיישב יפה לשון ״ומיהו עכ״ל ב״י ר״ל לפ״ז לשון ומיהו לא יהא פלוגתא אלא הוא מלשון הרמ״ה גופא ועד״ר:
(טז) ומ״ש אם ידוע בעדים וכו׳ כך פרש״י ר״ל שאם אין עדים אלא שהוא אומר שיש לו או ע״פ קרובים אינה מקודשת ודאי וכל זה כשאין אנו רואין המנה בידו הלכך צריך עדים אבל אם אנו רואים המנה בידו משמע דכל שכן שהיא מקודשת ואין צריך עדים שהם שלו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ״כ הר״ן ומ״ש ב״י שרבינו חולק על הר״ן אגב חורפיה לא עיין בה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יט) עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לז) משנה שם
(לח) שם בגמ׳
(לא) אם יש עדים כו׳ – כנ״ל:
(לב) מקודשת מספק כו׳ – הרמב״ם וכנ״ל אבל הרא״ש חולק בזה דא״א שיש לו ולא היה ידוע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כ) הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם לָאו, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(לט) שם במשנה
(לט) באותו מקום. אבל במקום אחר אפילו אם הוא יותר קרוב י״ל דהיא רוצה להלך דוקא לאותו מקום גם י״ל שמא פירות מאותו מקום הם יותר טוב כ״כ הר״ן והמגיד:
ע״מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום מקודשת, ואם אין לו באותו מקום כתב הרמב״ם דהוו ספק קידושין. וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאפילו ספק קידושין לא הוו.
(לג) ע״מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכולי משנה בקדושין פרק האומר (קידושין ס:) ע״מ שיש לי בית כור במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכתב הרמב״ם בפ״ז ואם אין לו באותו מקום שאמר ה״ז מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה ונראה שלמד כן ממה שאמרו גבי אם הראה בבקעה אינה מקודשת וכמו שנתבאר בסמוך והרא״ש כתב ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפי׳ קידושי ספק אין כאן דא״א שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע ופרכינן בגמרא אמתניתין פשיטא ומפרקינן מהו דתימא א״ל מאי נפקא נך מינה כלומר אם הוא רחוק אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי קמ״ל.
וכתב הר״ן פרק האומר (ר״ן קידושין דף תרמ״ח ע״ב) בשם הרשב״א דמדקאמר אנא טרחנא ומייתינא משמע דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו ולפיכך היא מקפדת לפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהילוכה אבל יש לו במקום בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע״פ שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני כיון דליכא קפידא מקודשת שאין לומר קפידא במאי שאין בו הפסד כלל אלו דבריו ז״ל ואינם מחוורים דהא תנן על מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב אינה מקודשת ויהביה עלה טעמא בירושלמי דיכולה למימר בעיא הוינא מיטרפסא אזלא מיטרפסא אתיא ואף כאן אפילו יש לו במקום אחד קרוב ממנה היא יכולה לומר שרצונה לילך באותו מקום ועוד דמדקאמר ר״ש בפרק האיש מקדש (קידושין מח:) אם הטעה לשבת ה״ז מקודשת מכלל דלת״ק דקי״ל כותיה אפי׳ לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת עכ״ל.
וגם ה״ה בפ״ז הביא דברי הרשב״א ותמה עליהן וכן דברי הר״ן כתב רבינו ירוחם בשם הרמ״ה וסיים בה וכ״ש הכא שיכולה לומר בפירות של אותו מקום טוב לי יותר עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ל) כתב הרמב״ם דהוי ספק קידושין דשמא יש לו ונתכוון לקלקלה והרא״ש ס״ל דלא חיישינן להכי אלא לגבי מעות דלעיל דמעות אין לו קול אבל בקרקע א״א שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע דקרקע אית ליה קול:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כא) עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה; וְאִם הֶרְאָהּ שֶׁשָּׂכַר מֵאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁלָּקַח בַּאֲרִיסוּת, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. {הַגָּה: אֲבָל יֵשׁ לוֹ קַרְקַע שֶׁמַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ מַס, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָא הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא לוֹ בִּכְדֵי בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה מַס, דְּעַל מְנָת שֶׁיְּהֵא לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁלּוֹ גָּמוּר מַשְׁמָע (הָרַ״ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מ) שם במשנה וכדמפר׳ שם בגמר׳
(ל) מקודשת ויראנה. ואינו יוצא במה שיביא עדים שיש לו וכמו שנתבאר לעיל סעיף י״ח בשם הרמ״ה דלא ניחא לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה:
(לא) או שלקח באריסות. אפי׳ באריסות בתי אבות דמ״מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה הר״ן:
(לב) שאינו מעלה מס. נראה דמיירי דיש כמה שדות שאין מעלין מהן מס ע״כ אם קרקע שלו משונה משל אחרים שנותן מקרקע שלו חלק ממאה עד״מ מס צריך שיהי׳ לו בית כור ועוד חלק ממאה לצורך המס אבל אם כל אנשי המקום נותנין מס משדות שלהם א״כ כשאמר ע״מ שיש לי בית כור עפר כדרך העולם משמע:
(מ) ויראנה. ולא מהני אם מברר ע״י עדים שיש לו כמ״ש לעיל:
(מא) שלקח באריסות. אפי׳ אריסות בתי אבות דמ״מ אינו שלו ואם מפסיד יכול בעל הקרקע לסלוקי הר״ן:
(מב) שאינו מעלה מס. כלומר שיש לו בית כור מה שאינו נותן ממנו מס, וכתב ב״ח אם כל אנשי המקום נותנים מס משדות שלהם אז אמרי׳ אם אמר ע״מ שיש לי בית כור כדרך העולם קאמר אפילו אם נותן ממנו מס נתקיים התנאי:
(לג) אבל יש כו׳ – כמ״ש בנדרים מ״ו ב׳ ה״ד דשרי כו׳ וער״ן ריש מ״ז א׳ דהא אמרינן בגמרא ה״ד דשרי דמקבל בעסקא כו׳:
(לד) שאינו מעלה כו׳ – עח״מ:
(יג) באריסות א״מ – כתב בהגהת יד אפרים וז״ל ומשכנתא אע״ג דאכול לפירי או קרקע שניתן לו במתנה ע״מ להחזיר לא מהני כ״כ הריטב״א. ונראה דה״ה במנה דלעיל סי״ח נמי לא מהני מה שיש לו במתנה ע״מ להחזיר וקרקע משועבד׳ לב״ח מקודשת דמסתמא יסלק ליה בזוזי כ״ה בריטב״א. והרמ״א שהביא סי״ח בהגה (במנה משועבדת) ג״כ אין לומר דדוקא במנה קאמר הכי עכ״ל:
ע״מ שאראך בית כור עפר, אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי, ואם אין ידוע הוו קידושין ספק.
(לא) ע״מ שאראך בית כור עפר אם ידוע שיש לו משנו מקודשת בודאי ואם אין ידוע הוא ספק בפ׳ האומר לחבירו (שם) תנן ע״מ שיש לו בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו ע״מ שאראך בית כור עפר ה״ז מקודשת ויראנה הראה בבקעה אינה מקודשת ובגמרא וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ל״ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ע״מ שאראך בית כור עפר תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו ואם הראה בבקעה אינה מקודשת פשיטא לא צריכא דנקיט באריסות ולשון רבינו פה נראה שיש בו חסרון מבואר וצריך הגה״ה וכתב הר״ן באריסות כלומר אפילו באריסות בתי אבות דמ״מ אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה אבל כתבו דמי שיש לו קרקע שמעלה מס כיון שהיא שלו לגמרי מקודשת ובלבד שיהא לו בכדי שיהא כבית כור עפר שאינו מעלה מס דע״מ שיש לי בית כור עפר שלו גמור משמע עכ״ל:
כתב הרשב״א שאם קדשה ע״מ שיקנה לה קרקע ואח״כ היא רוצה שיקנה לה במקומה והוא אינו רוצה אלא במקום אחר הדין עמו ומשמע מדבריו שאפי׳ היה התנאי שיקנה לה במקום שישוו שניהם הדין עמו ודבר תימה הוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כח) ה״ג ע״מ שיש לי בזה כור עפר כו׳ עד הוי קידושי ספק על מנת שאראך בית כור ה״ז מקודשת ויראנה וכן הוא במשנה בפרק האומר דף כ״ו ועיין בב״י ודינו כמ״ש לעיל במנה וכמ״ש הרמ״ה הנ״מ בין אראך לע״מ שיש לי ובגמרא עביד צריכותא ע״ש: (ויש בו סלעים כו׳ אין נמדדין עמו דסתם בית כור עפר לזריעה משמע וסלעים אינן ראוים לזריעה כ״פ):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כב) הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיוּ בּוֹ בְּקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אִם הָיוּ הַבְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם, הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִזְרִיעָה; וְאִם אֵינָם מְלֵאִים מַיִם, נִמְדָּדִים עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִים לִזְרִיעָה. וּבוֹר מָלֵא מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בַּר זְרִיעָה, נִמְדָּד עִמּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מא) ל׳ הרמב״ם שם מאבעייא בגמ׳ שם דף ס״א ע״א ונפשטה דלהקדש מדמי׳ לה דאמר לה אנא טרחנא זרעא ומייתינא
(מב) ה״ה שם בשם הרשב״א וכ״כ הר״ן בשמו משום דלצורך השדה ותיקונו הוא
(לג) עמוקים עשרה. ושיעור רחבן לא נתפרש ועיין בר״ן וכן אם אינם עמוקי׳ י׳ ורחבן י׳ טפחים או ד׳ אמות עיין שם ושיעור סלעים כמו במכר ועיין שם:
(מג) מלאים מים. אף על גב לענין מכר קי״ל אפילו אם אין בהם מים אין נמדדים כמ״ש בח״ה סי׳ רי״ח שאני קדושין די״ל מה איכפת לך אנא טרחנא ומייתי לך ש״ס אף על גב אם התנה אם יש לי בית כור במקום זה ויש לו במקום אחר לא מהני מה שאומר אנא טרחנ׳ ומייתי לך שאני התם דהא עבר על התנאי דהא אין לו במקום שהתנה ויש קפיד׳ קצת אבל כאן לא עבר על התנאי כ״כ הר״ן ושיעור רוחב ועומק ע׳ בח״ה שם:
(לה) ובור כו׳ – עבה״ג ועבא״ח סימן שנ״ח ס״ד:
היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמו. היו בקעים עמוקים עשרה, אם הם מלאים מים הרי הם כסלעים ואין נמדדין עמו, ואם אין מלאין מים נמדדים עמו.
(לב) היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמו היו בקעים עמוקים עשרה אם הם מלאים מים הרי הם כסלעים וכו׳ שם בגמ׳ (סא.) וכתב הר״ן בפרק האומר (ד׳ תרמ״ט ע״א) בשם הרשב״א דנהי דהללו מצטרפין לבית כור ואף ע״פ שנראים כשנים וג׳ מקומות דהני אע״פ שחולקין רשות לעצמן מ״מ מכלל השדה הן ומיהו כי מלאים מים דאמרי׳ דלא מצטרפי דוקא לבית כור הוא דלא מצטרפי אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו דאע״ג דנראים כשנים ושלשה מקומות הא אמרינן דלא איכפת לן ובור מלא מים אע״פ שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דצורך השדה ותיקונו הוא וכ״כ גם ה״ה בשם הרשב״א בפ״ז.
וכתב עוד הר״ן וכי אמרינן בבקעים עמוקים י׳ טפחים אין נמדדין עמה פרש״י בפרק בית כור דבעינן נמי שיהו רחבים ד׳ על ד׳ הא לאו הכי נמדדים עמה ובירושלמי בעו לה וכתב עוד הר״ן גרסינן בירושלמי פחות מכאן נמדדין עמה רחבן כמה רבי ינאי אומר עד י׳ טפחים רבי יוסי בר בון אומר עד ד״א כלומר דכל שהן רחבין כ״כ אע״פ שאין עמקן י׳ אין נמדדין עמה ומיהו שיעור זה אינו אלא בבקעים דבסלעים שיעור אחר יש ודינו בקדושין כדינו במכר ובפ׳ בית כור אפרש בס״ד עכ״ל וכך כתב בפ׳ בית כור וסיים בה ובסלעים שיעור אחר יש כדתניא בגמרא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה וכמו שנכתוב עלה בס״ד ואהא דתניא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה כתב כך היא הגירסא בפירוש הגאון רבינו האי ז״ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ד׳ קבין ה״מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפכ״א מהלכות מכירה כך היא בירושלמי עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) היה בו בקעים עמוקים י׳ אם הם מלאים מים כו׳ בח״מ סי׳ רי״מ כתב דבעמוקים י׳ אפילו אינן מלאים מים אין נמדדין עמה התם במקח וממכר שאני דאין אדם נותן מעות על מקח אחד ונוטל בב׳ מקומות וכן משני הגמרא שם בפרק בית כור בין מקח וממכר לדברים אחרים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כג) בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד. {וּסְלָעִים וּבְקָעִים אֵינָן מַפְסִיקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נִמְדָּדִים עִמּוֹ (הָרַ״ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).} אֲבָל אִם הָיָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת מְחֻלָּקִים לְגַמְרֵי, אֵין מִצְטָרְפִין.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מג) ג״ז ה״ה שם בשם הרשב״א
(לו) בית כור כו׳ – מדאיבעיא להו בנקעים שם ש״מ שצריך להיות במקום אחד:
(לז) וסלעים כו׳ – כמש״ש דא״ל אנא כו׳ כ״ש שאין מפסיקין:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כד) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, וְנִמְצָא עָנִי, אוֹ עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי, אוֹ לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן; נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר, אוֹ מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין; בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר; עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק, רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי שִׁפְחָה אוֹ בַּת גְּדוֹלָה אוֹ אוֹפָה וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; בְּכָל אֵלּוּ, אוֹ שֶׁאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ, אוֹ דְּבַשׁ וְנִמְצָא מַיִם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְכֻסֶה וְלֹא הִכִּירָה בּוֹ עַד אַחַר כָּךְ, בְּכָל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֲפִלּוּ אָמְרָה: בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אֲפִלּוּ לֹא יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, לֹא שְׁנָא אִם קִבְּלָה הִיא הַקִּדּוּשִׁין, לֹא שְׁנָא אָמְרָה לְשָׁלִיחַ לְקַבְּלָם בִּתְנַאי וְשִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם הִיא הִטְעַתּוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְקַדְּשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַנִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. {הַגָּה: אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה כֵּן בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְשָׁמַע הַבַּעַל וְשָׁתַק (טוּר). וְכֵן אִם הִיא הִטְעַתּוּ (וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן), קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.} אֲבָל אִם כְּנָסָהּ סְתָם וְאָמַר: כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת, וְהִיא לְוִיָּה, אוֹ לְוִיָּה וְהִיא כֹּהֶנֶת, עֲשִׁירָה וְהִיא עֲנִיָּה, עֲנִיָּה וְהִיא עֲשִׁירָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מד) משנה שם דף מ״ח ע״ב וכת״ק
(מה) משנה שם דף מ״ט ע״ב
(מו) שם במשנה דף מ״ח ע״ב
(מז) הטור וכן כ׳ הרשב״א בתשו׳ שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבל׳
(מח) שם במשנה
(מט) אוקימתא דרבא וכו׳ לפלוגתא דת״ק ר״ש במתני׳ וידוע דהלכה כת״ק
(נ) שם במשנ׳
(נא) ל׳ הרמב״ם שם פ״ח
(נב) בשם הרמ״ה ור׳ ירוחם בשם הרא״ש (כך מצאתי מוגה)
(נג) משנה שם
(יד) ונמצ׳ עשיר זימנין דניח׳ לה בעני יותר דהו׳ כפוף תחתה ובשבח יוחסין לא ניחא לה דמתגאה עליה.
(טו) ושמע הבעל ושתק – פי׳ אחר שאמר הוא התנאי ואמרה אפי׳ לא יהיה כך אני מרוצה להתקדש ושתק ע״ז ודאי הסכים לדבריה.
(לד) כגון שהיה מכוסה. שאלו ראת׳ אותו וקבלתו סברה וקבלה וכתב הרשב״א סי׳ אלף קפ״ו בא׳ שנתן לאשה כוס וא״ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היו פניה מכוסות שורת הדין אינה מוקדש׳ דטעות הוא אבל אם ראתה הרי ידעה שאין זה טבעת וסברה וקבלה לשם קידושין והאריך בזה וסיים ומ״מ נכון לחזור ולקדש וכו׳ שאין אתנו ראיה מוכרחת שהי׳ מקודשת ודאית עכ״ל ואם אמר לה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצ׳ זהב או במנ׳ ונמצא מאתים עיין בב״ח:
(לה) ל״ש אמרה לשליח לקבלו בתנאי. כלו׳ אף על גב דאיכא למימר דמראה מקום היא לו אף אם לא יתן אלא כסף קבל׳ ומכ״ש של זהב וכדעת ר״ש בגמרא קמ״ל דקפידא ואיכא דניחא לה בכספא מבדהבא:
(לו) אמרה בפי׳ בשעת הקידושין. כלומר שהשיב׳ לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שתק ולא השיב לה לא כי אלא דוקא על תנאי כך אני מקדש נמצא הסכים לדבריה:
(לז) וכן אם היא הטעתו. אינן קידושין אלא א״כ אמר וכו׳ כצ״ל:
(לח) אבל אם כנסה סתם. כלומר אם קדשה סתם בלא שום תנאי ואמר סבור הייתי וכו׳ וכן אם היא אמרה סבורה הייתי וכו׳ וכן הוא ברמב״ם סוף פ״ח:
(מד) עני ונמצ׳ עשיר. בירושלמי מבואר דבעינן בכל התנאים שמתנה קפידא אם משנה אבל אם אין קפידא כלל אם משנה לא בטלו הקדושין מחמת השינוי וכאן שיש קפידא משום כשהוא עשיר איכ׳ טרחא רבה עליה וכן בתנאי כשאינו כהן י״ל לא ניח׳ לי טרח׳ דכהונ׳ וכשביתו קרוב י״ל ניחא לה מטרפס׳ ואזלי וכן בכולם וכשיש לו בת גדולה אם גדולה בקומה היא י״ל דלא ציית לה ולפי׳ הרמב״ם דהיא מגדלת שער ואזלת בכל הבתים ומספרת דברים ממנה וכן כשהוא בן עיר ובן כרך י״ל דצריכה לדור עמו לפעמים בכרך, אבל כשמתנה סתם שהוא בן עיר אף ע״ג שהוא בן עיר ובן כרך לאו שינוי הוא דהא בן עיר הוא, אלא עדיין צריך ישוב בתנאי שמו יוסף מה קפידא בדבר וע׳ ברש״י במתני׳ דף מ״ט ובר״ן פ׳ האומר וברי״ו דף קפ״ח:
(מה) ונמצא של דבש. אף שהדבש יותר ביוקר י״ל דהיא צריכה יין ומבורר בש״ס אם אמר תתקדש בדינר של כסף ונמצ׳ של זהב יש קפיד׳ דאיכ׳ דניח׳ לה של כסף אפילו לא נצרך הכסף לאיז׳ תכשיט אף על גב דתו׳ כתבו דצריכה הכסף להשלים מלאכת התכשיט משמע אם אין צריך לתכשיט לא הוי שינוי י״ל דתוס׳ כתבה זאת דוק׳ לר״ש אבל לת״ק אפילו לא נצרך לה אמרינן איכא דניחא לה בכסף וכ״כ ב״ח ואם אמר תתקדש בדינר א׳ ונמצא שני דינרים מקודשת וכ״כ בש״ג וכן הוא לפי הג״ה המהרש״ל בח״ש ואפילו לדעת הר״ן ורי״ו שהבאתי בסמוך בכה״ג אין שינוי:
(מו) או דבש ונמצא יין כצ״ל וכ״כ ב״ה. ושם מדמה הדין אם אמר תתקדש בדינר אחד ונמצא שנים לאומר ע״מ שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון:
(מז) ולא הכירה. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת בטבעת, מ״מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול תשובות רשב״א סימן אלף קפ״ו:
(מח) לא שנא אמרה לשליח. דלא תימא מראה מקום הוא קמ״ל קפידא הוא אם אמרה לקבל דינר של כסף מפלוני וקיבל של זהב ה״ה אם אמר לשליח שילוה לו דינר של כסף לקדש אותה והלוה של זהב וה״ה להיפוך משום דחשיבות לו כשמקדש בשל זהב ועיין ברש״י:
(מט) אמרה כן בפי׳. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:
(כט) בן כרך – ע״ל סי׳ מ״ה ס״ק ו׳ ובה״י:
(ל) של דבש – אף שהדבש יותר יוקר בה״י ומבואר בש״ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב״ח בה״י ב״ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א׳ ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א׳ ואין כאן שינוי ש״ג ב״ח בה״י ב״ש כנה״ג:
(לא) ונמצא יין – כצ״ל בה״י:
(לב) הכירה בו – דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ״מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב״א ח״מ ב״ש:
(לג) בפירוש – כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:
(לד) הטעתו אינן קדושין אא״כ אמר בפירוש – כצ״ל ח״מ:
(לח) גדולה – צ״ל גדלת וכ״ה ברמב״ם וז״ש או אופה וכאב״א שם א׳:
(לט) אא״כ אמרה כו׳ – כמש״ש נ׳ א׳ דטעמא משום דברים שלב כו׳:
(יד) ע״מ שאני עשיר כו׳ (עיין בתשובת חתם סופר סי׳ ע״ב כתב דמה שצידד הרב השואל לבטל הקדושין כי היא אמר שהוא עשיר ונמצ׳ עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא אפילו צורתא דשמעת׳ אינו יודע. לכאורה לפמ״ש תוס׳ וקיי״ל הכי בח״מ סי׳ ר״ז דכמה ענינים איכא דאזלי׳ בתר דברים שבלב וגילוי דעתא בעלמ׳ ולכאורה נ״ל דקדושי אשה א׳ מהם כדמשמע מלישנא דמתני׳ קדושין ס״ב המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהי׳ כהנת כו׳ משמע דוקא שלא אמרה וגלתה דעתה בשום פעם לומר שהיא כהנת או עשירה הא הטעתו אפילו לא אמרה כן בשעת קדושין ע״מ שהיא כך אינה מקודשת דג״ד בזה מהני אלא לכאורה ממתני׳ מ״ח ע״מ שאני עשיר כו׳ יש לדייק איפכא דוקא שאמר בשעת קדושין אבל ג״ד לא מהני דהוה דברים שבלב וא״כ סתרי דיוקי אהדדי ומריש הו״א לחלק בין האיש המקדש לאשה המתקדשת דאיתתא בכ״ד ניחא לה כו׳ אך הרמב״ם ספ״ח מה״א כתב וכן היא שאמרה סבור הייתי שהוא כהן כו׳ מבואר דבא להורות לאפוקי מהנ״ל אלא בין איש ובין אשה שוים דוקא שלא הטעו זא״ז הא הטעו אע״ג דלא אמרו דבר בשעת קדושין אזלי׳ בתר אומדנא וצ״ל לפ״ז מתני׳ דקתני ע״מ שאני כהן ה״ה באינו אומר ע״מ כל שגילה דעתו מקודם לכן ונמצא בהיפוך אינה מקודשת אלא דנקיט ע״מ משים סיפא דמתני׳ אע״פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו א״מ וזה דוקא באומר ע״מ בשעת קדושין אבל אי ליכא רק נ״ד אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב כו׳ וא״כ דיוקא דאידך מתני׳ דוקא דאי הטעתו בג״ד בעלמא אינה מקודשת וה״ה אם הוא הטעה אותה וכמבואר מרמב״ם הנ״ל ולפ״ז בנ״ד דלפי ראות עיני המורים יובן דמסתמא לא תתרצה האשה להתארס עם איש מארץ רחוקה אי לאו שהטעה אותה שהוא עשיר ולמדן וכמו שגילה דעתו וכיון שהטעה אותה בטלו הקדושין אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובפרט דבתשב״ץ ח״א ר״ס ק״ל מצאתי בהדיא נגד זה ועוד כי בנ״ד אפילו לו יהי שהתנה בפירוש ע״מ שאני עשיר ולמדן מי הגיד לו לזה השואל שאינו עשיר ולמדן באמת וגדולה מזו מבואר בגמרא ובש״ע סי״ד דקדושי ספק לעולם הוה וא״כ ה״נ לעולם קדושי ספק הוה דיש מתרושש והון רב ומאן לימא שאינו מוחזק לעשיר בעירו עד שמכבדים אותו מפני עשרו וכן לענין למדנותו ע״כ אין להקל מטעם זה כלל עכ״ד ע״ש:
על מנת שאני עשיר ונמצא עני, או עני ונמצא עשיר, ע״מ שאני כהן ונמצא לוי, או לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, או בן כרך ונמצא בן עיר, ע״מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, ע״מ שיש לי בת או שפחה גדולה ונמצא שאין לו, ע״מ שאין לו ויש לו, או ע״מ שיש לו בנים ואין לו, או ע״מ שאין לו ויש לו, או שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח״כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה, או דבש ונמצא יין, בכולן אפילו אומרת בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת. לא שנא אם קבלה היא הקידושין ל״ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח. וכתב הרמ״ה דווקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה, אבל אם אומרת כן בשעת קדושין הוו קדושין, כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי. וכן אם היא הטעתו אינן קדושין. אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא ענייה ענייה והיא עשירה ה״ז מקודשת.
(לה) ע״מ שאני עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר וכו׳ עד אפי׳ אומרת בלבי היה להתקדש אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת משנה בפרק האיש מקדש (מח: מט:):
(לו) ומה שכתב כגון שהיא מכוסה ולא הכירה בו עד אח״כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה פשוט הוא וכ״כ הרשב״א בתשובה סי׳ אלף קפ״ו אצל מי שקדש אשה בכוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו אפי׳ הטעה לשבח ואפי׳ אמרה בלבי היה להתקדש בכל מה שיתן אבל אם ראתה היא במה הוא מקדשה אע״פ שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ״ה פשטה ידה וקבלתו והביא ראיה לדבר ואח״כ כתב ומ״מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת ידי ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב״ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מוכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ״ל:
ועיין בתשובה שכתבתי בסי׳ ל״א:
(לז) ומה שכתב ל״ש אם קבלה היא הקדושין ל״ש אמרה לשליח לקבלם שם במתני׳ פליג ר״ש ואמר אם הטעה לשבח מקודשת ומוקי לה בגמרא כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום היא לו וידוע דהלכה כת״ק דאמר קפידא הוא:
(לח) וכתב הרמ״ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אמרה כן בשעת קידושין הוו קדושין כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי כן כתב רבינו ירוחם בשם הרא״ש ואיכא למידק כי אמרה כן בשעת הקדושין מאי הוי הא כיון שהבעל לא קידש אלא ע״מ כך כל שלא היה כך איך יחולו הקדושין שלא מדעת המקדש ותו מאי ושתיק דקאמר הרי הוא אמר בהדיא ע״מ כך וכך ונראה דה״ק כיון שבשעה שאמר המקדש ע״מ כך וכך אמרה היא ואפי׳ לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק המקדש ולא השיב לה לא כי אלא ע״מ כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי:
(לט) וכן היא אם הטעתו אינם קדושין אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו׳ משנה פ׳ האיש מקדש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) ע״מ שאני עשיר ונמצא עני או עני ונמצא עשיר וניחא לה בעני יותר דכפוף תחתיה וכן בשבח יוחסין לא ניחא לה בשבחו שהוא מתגאה עליה:
(לג) בן כרך וישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים:
(לד) רחוק ונמצא קרוב דיכולה לומר בעי הוינא מטרפסא ואזלי מטרפסא ואתיא ואם הם שוים יכולה למימר לרוח זה הייתי רוצה לילך ולא לרוח זה:
(לה) בת או שפחה כו׳ או ע״מ שאין לו ויש לו דלא ניחא לה שיהא לה שפחה חשובה (ולפ״ז פי׳ שפחה גדולה חשוב וכן הוא בגמרא ופרש״י וי״מ גדולה שראויה לשמשני כ״פ) משום חשיבותה מצויה לספר עם שכינותיה ותשמע ממני דברים ותסדר אותם לפני שכינותי ותתן אותי ללעג ולקלס בפיהם כללו של דבר כל שאינו כמו שהתנה אינה מקודשת:
(לו) ונמצא של דבש דדילמא באותה שעה צריכה היא ליין:
(לז) סברה וקבלה והא דאמרינן בסימן ל״א באבנים טובות ומרגליות דאע״ג שראתה לא אמרינן סבר׳ וקבלה ושאני התם דאף על גב דראתה אותם מ״מ היא סברה ששוין הרבה דאין הכל בקיאין בשומת אבנים טובות והוי קידושי טעות משא״כ כאן. ובלה״נ שאני הכא דראתה שהוא דבש והוא א״ל יין דהוה מין אחר וליכא למימר דהטעתה אלא ודאי סברה וקבלה:
(לח) ל״ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי פי׳ אפילו בשליח כי אמר׳ לשליח צא וקבל קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב אינה מקודשת ולא אמרינן דמראה מקום היא לו אף אם לא יתן אלא של כסף קבלוהו כדסבר ר״ש בגמרא פרק האיש מקדש דף מ״ח ע״ב:
(לט) כיון ששמע הבעל ושתק כו׳ וכתב ב״י ז״ל ואיכא למידק כי אמרה כן בשעת קידושין מאי הוה הא כיון שהבעל לא קידש אלא ע״מ כך כל שלא היה כך איך יחולו הקידושין שלא מדעת המקדש ותו מאי ושתק דקאמר הרי הוא אמר בהדיא ע״מ כך וכך ונראה דה״ק כיון שבשעה שאמר המקדש ע״מ כך וכך אמרה היא ואפילו לא יהיה כך אני אתרצה להתקדש ושתק המקדש ולא השיב לה לא כי אלא ע״מ כך וכך מוכח מילתא שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי עכ״ל:
(מ) ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו׳ ה״ז מקודשת דדברים שבלב אינן דברים:
(יח) ע״מ שיש לי מנה במקום פלוני וכו׳ והרמב״ם כתב שגם בזה אינה מקודשת וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל פירוש הרמב״ם סובר שגם בזה אינה מקודשת בודאי אלא בספק כמו בע״מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכך מבואר פ״ז מה׳ אישות שבשניהם מקודשת מספק אבל הרא״ש מחלק ביניהם דבקרקע סבירא ליה דאפילו ספק קידושין ליכא דודאי אינה מקודשת דאי איתא שהיה לו קרקע במקום פלוני היה ידוע אבל בע״מ שיש לו מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר הסכים עם הרמב״ם דספק קידושין הוה דשמא יש לו ואמר אין לו ומתכוין לקלקלה:
(יט) ע״מ שאני עשיר וכו׳ משנה פרק האיש מקדש (קידושין מח) ר״ש אומר אם הטעה לשבח ה״ז מקודשת ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד״ה אינה מקודשת מ״ט מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקי״ל כת״ק ופירש״י בן עיר ונמצא בן כרך ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים וכו׳ אבל בירושלמי הביאו הרא״ש איתא הכי לוי ונמצא כהן לא בעינא טירחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינא דאיכא רווחא רבא עליה בן עיר וכמצא בן כרך בעינא הוה מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא ע״כ ונראה דבממזר ונתין נמי איכא שבח יוחסין דזה ישראל וזה גר ובע״מ שיש לו בת או שפחה גדולה פירש״י וראויה לשמשני דשבח ממון הוא לה והלכה כת״ק דאפי׳ בשבח ממון אינה מקודשת ובהא נמי איכא קפידא קצת דגדולה לא צייתא ואיכא אוקימתא אחריתי בגמר׳ מי סברת גדולה ממש גדלת קאמר פירוש חשובה ולא ניחא לי חשובה דשקלא מילי מינאי ואזלא נדיא קמיה שיבבותיי וכ״כ הרמב״ם בפ״ח אבל רבינו כתב כאוקימתא קמא דבגדולה ממש קאמר ובע״מ שיש לו בנים ואין לו נמי איכא קפידא דהבנים ראויים לשמשני ואיכא נמי למימר איפכא דביש לו בנים מרגילין קטטה בינו לבינה ובהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש דהטעה אותה לשבח דדבש חשיב טפי כדאיתא פרק הגוזל תנאי ב״ד שיהא אדם שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו אפ״ה איכא דניחא ליה טפי ביין ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו הא דתנן בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף והרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפ״ח כתבוה ונראה דלפי שראה רבינו שהתוס׳ כתבו דהא דקאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא היינו שצריכה כסף להשלים תכשיטין של כסף שעושה ומשמע דבלאו הכי אפילו לת״ק מקודש׳ דבכלל דינר של זהב הוי נמי של כסף דכי היכי דבאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מאתים דפשיטא דמקודשת דבכלל מאתים מנה הכי נמי בכלל זהב הוי נמי כסף וכך כתב בשלטי הגבורים דאם אמר דינר זה ונמצא שנים מקודשת שיש בכלל שנים אחד והרי״ף והרא״ש והרמב״ם כתבו המשנה בסתם דמשמע דבכסף ונמצא זהב אינה מקודשת אפילו אינה צריכה לכסף להשלים וכו׳ וחולקים על דברי התוספות וס״ל דאפילו הטעה האשה בשבח ממון אינה מקודשת דמ״ש של כסף קפידא הוי ולפיכך השמיטו רבינו מפני הספק מיהו הר״ן כתב דלאוקימתא דגמרא כגון שאמר׳ היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שא״ל התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב התם הוא דכיון דקידשה ע״י שליח פליג ר״ש ואומר מקודשת דמראה מקום היא לו וקי״ל כת״ק דקפידא הוא אבל היכא דהאשה בעצמה קיבלה הקידושין והטעה אותה דא״ל של כסף ונמצא של זהב אף ר״ש מודה דאינה מקודשת דקפידא היא דאיכא דניחא ליה בכספא וכמו שהקשה המקשן דכך הוא האמת משמע דאפי׳ אינה צריכה לכסף להשלים תכשיט של כסף שעושה נמי אמרינן קפידא היא שלא היתה תפיצה אלא בשל כסף ולפע״ד דהתוס׳ נמי ס״ל כהר״ן אלא דלפי דקשיא להו לתוספות אטו בשופטני עסקינן דניחא ליה בכספא מבדהבא מיישבי׳ כגון שצריכין כסף להשלי׳ וכו׳ וכיון דאיכא מקום לומר דניחא ליה בכספא טפי לא פלוג רבנן ואמרי דכל שהטעה אפילו לשבח אינה מקודשת ואף ר״ש מודה ולא פליג אלא היכא דמקדשה ע״י שליח דאמרינן מראה מקום היא לו ונראה דזאת היתה דעת התוס׳ במ״ש ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג ר״ש כלומר למסקנא לא פליג ר״ש אלא במקדשה ע״י שליח דאמר מראה מקום הוא לה אבל היכא שהטעה האשה בכספא בשבת ממון כשקבלה הקידושין בעצמה מידו אף ר״ש מודה דאינה מקודשת וכדכתב הר״ן ומהרש״ל בהגהותיו לא כתב כך עיין עליו בחכמת שלמה ולא נהירא. ולענין הלכה קי״ל כת״ק דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת בין שקבלה האשה הקידושין בעצמה מיד המקדש ובין ע״י שלוחו של בעל ובין ע״י שליח של האשה בכל ענין אינה מקודשת דקפידא היא בין של כסף ונמצא של זהב ובין של זהב ונמצא של כסף אבל בדינר זה ונמצא שנים א״נ במנה ונמצאו מאתים מקודשת דבכלל מאתים מנה והכי נקטינן:
(כ) ומ״ש ל״ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח הכי מוקי לה בגמרא למתניתין דתני בה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב שאמרה לשליח צא וקבל קדושי מפרש שא״ל התקדשי לי בשל כסף וכו׳ ומכל מקום ודאי ה״ה בשאמר הוא לשלוחו הלוני דינר של כסף וקדש לי אשה פלונית והלך והלוה של זהב דלת״ק אינה מקודשת דקפידא היא ואע״ג דבגמרא דחי לה להך אוקימתא היינו משום דלישנא דמתניתין משמע דלא איירי בהכי אבל לענין דינא ודאי דבזו נמי אינה מקודשת:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כה) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא הַתּוֹרָה וִיתַרְגֵּם אוֹתָהּ תַּרְגּוּם אֻנְקְלוֹס הַגֵּר. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וּלְתַרְגֵּם שְׁלשָׁה פְּסוּקִים, סָגֵי.} וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קָרָאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּדִקְדּוּק יָפֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חעודהכל
(נד) הרמב״ם שם מברייתא שם דף מ״ט ע״א וכר״י דס״ל דר׳ יהודה בתרתי פליג
(נה) טור ס״ל דבחדא פליג
(נו) שם בגמ׳
(לט) בדקדוק יפה. נראה דמכ״ש שצריך לתרגם את התורה בתרגומו של אונקלוס:
(נ) בדקדוק יפה. כתב בח״מ מכ״ש דצריך להיות יודע התרגום אונקלוס:
(מ) ע״מ שאני כו׳ – כגי׳ הרי״ף ורא״ש דר״מ רי״א כו׳:
(מא) וי״א כו׳ – דר״מ ור״י ה׳ כר״י הרא״ש שם וליתא דה״מ בלא מחלוקת אמוראי אבל במקום מחלוקת אמוראי אזלינן בתרייהו כמ״ש בכמה מקומות ופשוט הוא דהא אינהו מכריעי בהרב׳ מקומות כדברי היחיד וכן אם פליגי זה אומר ה׳ כיחיד וזה אומר כרבים ומסתמא לא אמרינן דלא שמעי להו הברייתא ועוד הביא הר״ף ראיה ממש״ש והנ״מ דאמר תנינא אבל נ׳ פירש דאם כר״י הל״ל להיפך ספרא ספרי והלכתא דלא כהרא״ש ע״ש:
על מנת שאני קורא, אינה מקודשת אא״כ קורא ג׳ פסוקים בתרגום אונקלוס. ואם אמר קראה אנא, עד דקרי אורייתא נביאי וכתיבי בדיוקא.
(מ) ע״מ שאני קורא אינה מקודשת אא״כ קורא ג׳ פסוקים וכו׳ שם ת״ר ע״מ שאני קורא כיון שקרא ג׳ פסוקים בב״ה מקודשת דברי ר״מ רבי יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם תרגום דידן וה״מ דא״ל קרינא אבל א״ל קראה אנא עד דקרי אורייתא נשיאי וכתובי בדיוקא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) אא״כ קורא ג׳ פסוקים ויתרגם כו׳. כך הוא ל׳ הגמרא בפ׳ האיש מקדש דף מ״ט ע״א ת״ר ע״מ שאני קריינא כיון שקרא ג׳ פסוקים בב״ה ה״ז מקודשת רבי יהודא אומר עד שיקרא ויתרגם וסבר רבינו שרבי יהודא לא פליג את״ק אלא שמוסיף שיתרגם אותה לאפוקי הרמב״ם כתב בפ״א מה״א צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר וסבר דרבי יהודה פליג בתרתי שלא סגי בג׳ פסוקים אלא צריך שיקרא כל התורה ויתרגם וכן בש״ע פסק כהרמב״ם רק הרמ״א כתב שם כסברת הטור בשם י״א:
(כא) וכתב הרמ״ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אומרת כן בשעת קידושין וכו׳ פי׳ דבתחלה אומר הבעל התקדשי לי ע״ת כך וכך והיא אומרת בשעת הקידושין ואפילו לא יהיה כך וכך אנכי מתרצה להתקדש לך והמקדש שתק ולא השיב לה על דבריה לא כי אלא אינני רוצה לקדש אותך אלא ע״ת כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידשה בלא תנאי וכך פירש ב״י ופשוט הוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חהכל
 
(כו) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ הַמִּשְׁנָה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ מִדְרְשֵׁי הַתַּלְמוּד, מְקֻדֶּשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} וְאִם אָמַר: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּנָּאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה וְסִפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא שֶׁל רַבִּי חִיָּא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נז) הרמב״ם שם וכחזקי׳ דאמר הלכת׳ דהוה רביה דר׳ יוחנן וכפיר׳ הרי״ף
(נח) שם בפסקיו כ׳ ספרי וסיפרא
(מ) צ״ל יודע המשנה. לא נתפרש אם צריך כל המשניות מהש״ס או די במשנה אחת או ג׳ משניות כדעת הטור בע״מ שאני יודע לקרות:
(מא) מדרשי התלמוד. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה והיינו נמי ספרי וספרא הנקראים בגמרא מדרש תורה וגם פה לא נתפרש אם צריך לידע כולן או מקצתן:
(מב) ותוספת׳ של ר׳ חייא. וה״ה תוספתא של ר׳ אושעיא:
(נא) צריך להיות יודע משנה. וי״ל דדינו כמו בע״מ שאני יודע לקרות דא״צ לידע כל התורה לדעת הי״א שהבי׳ כן ה״נ א״צ לידע כל המשניות:
(נב) מדרשי התלמוד. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה וב״ח מגיה וצ״ל מדרש תורה:
(לה) המשנה – ודינו כמו בע״מ שאני יודע לקרות דא״צ לידע כל התורה לדעת הי״א שמביא הרמ״א. א״כ ה״נ א״צ לידע כל המשניות ב״ש. וח״מ מסופק בזה:
(לו) מקודשת – כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב״ח הגיה שא״צ מדרשי התורה:
ע״מ שאני שונה, לרב אלפס עד שישנה משניות. ולדעת א״א הרא״ש ז״ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת. ואם אמר תנאה אנא, עד דידע הלכתא ספרא וספרי ותוספתא.
(מא) ע״מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות וכו׳ שם ע״מ שאני שונה חזקיה אמר הלכות ור׳ יוחנן אמר תורה מיתיבי אי זו היא משנה ר״מ אומר הלכות ר׳ יהודה אומר מדרש מאי תורה מדרש תורה וה״מ דא״ל תנינא אבל א״ל תנאה אנא עד דתני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ופרש״י הלכות הל״מ. מדרש ספרא וספרי שהן הלכות של מדרש ספר ויקרא והרי״ף פי׳ הלכות משנה וכתב דמסתברא כחזקיה דרביה דר״י הוא ועוד דהא אסיקנא כותיה דאמרי׳ ה״מ דאמר תנינא אבל אי אמר תנאה אנא עד דתני הלכתא ספרא וספרי ותוספת׳ והרא״ש כתב ויותר היה נראה לומר דהלכה כר׳ יוחנן דסבר כר״י וספרי וספרא הם מדרש תורה והא דקאמר תנאה אנא מוסיף הלכתא ותוספתא והרמב״ם בפ״ח כתב כדברי הרי״ף וגבי אומר תנאה אנא כתב שידע תוספת׳ דר׳ חייא ונרא׳ שכ״כ משום דאמרי׳ בעלמא כל ברייתא דלא מתני׳ בי ר׳ חייא ור׳ אושעיא משבשתא הוא ונקט ר״ח וה״ה לדר׳ אושעיא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כז) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ, וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּהִלְכוֹת הֶחָג שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָן בָּרַבִּים מִדְּבָרִים הַקַּלִּים סָמוּךְ לֶחָג כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעָם בְּקִיאִין בָּהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(נט) ג״ז שם מהא דבגמ׳ שם ע״ב אמרו ואפי׳ במסכת כלה וכפיר׳ הערוך בשם ר״ח שמתעסקים בה ת״ח שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר
(טז) בהלכות החג בגמ׳ אמרי׳ אפי׳ יודע בהלכות כלה ופי׳ רמב״ם כלה לשון דרשה דהיינו שרגילין לדרוש באלול ובאדר סמוך לחג ומלמדין אותם ברבים בדברי הקלים שיהיו הכל בקיאים בהם.
(נג) ואפילו בהלכות החג וכו׳. ואיתא בש״ס אפילו מסכת כלה ועיין בתוס׳ שבת דף קי״ד ובא״ח סימן קל״ו:
(לז) החג – בש״ס איתא אפי׳ במסכת כלה. עיין תוס׳ במסכת שבת דף קי״ד ע״א. ובא״ח סי׳ קל״ז ועיין בה״י:
(מב) ואפי׳ בהלכות כו׳ – עתוס׳ בשבת קי״ד א׳ ד״ה ואפי׳ כר״י מפרש כו׳:
(ו) סכ״ז שאני תלמיד. נ״ב ע׳ ס׳ תשובה מאהבה חא״ח סי׳ רנ״ו:
ע״מ שאני תלמיד איני אומר כבן עזאי, אלא כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו בהלכות החג שהם דברים קלים שמלמדים אותן ברבים.
(מב) ע״מ שאני תלמיד א״א כבן עזאי וכו׳ שם ע״מ שאני תלמיד א״א כבן עזאי ובן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ״מ בתלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה ופרש״י בכל מקום מאחד מן המקומות ואפילו במס׳ כלה שאין עומק בה וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והר״ן כתב ואפי׳ במס׳ כלה שהערוך פי׳ בשם ר״ח ואפי׳ במסכתא דכלה שמתעסקין בה ת״ח שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר וכ״כ הרמב״ם בפ״ח וז״ל כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו אומרו ואפי׳ בהל׳ החג שמלמדין אותם ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ואפי׳ בהלכות החג כו׳. ז״ל הגמרא אפילו במסכת כלה ופי׳ הרמב״ם בפ״ח דאישות ורבינו מל׳ דרשה וכ״כ הר״ן שכך פירש ר״ח ובעל הערוך והביא ראייה מהא דאמרינן בפרק א״ט א״ר שמואל בריה דרבי אבהו אבא מרישי כלה דרפר׳ הוה עכ״ל אבל רש״י פירש בפ״ב דקידושין ד׳ מ״ט ז״ל אפילו במסכת כלה שאין בה עומק וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ״ל וכתבתי כל זה בא״ח סי׳ תקע״ה ועיי׳ מ״ש עוד שם:
(מא) איני אומר כבן עזאי שהיה תלמיד ובחור ולא בא לכלל סמיכה ולא נמצא בימיו כמותו:
(מב) שמלמדים אותן ברבים פירוש דורש אותם ברבים ודבר שנדרש ברבים להמון עם קל הוא ועד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כח) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חָכְמָה, דְּהַיְנוּ דָּבָר הַתָּלוּי בִּסְבָרָא, בְּכָל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ס) שם בגמרא
(סא) טור וכפירש״י שם
(מג) דבר התלוי בסברא בכל מקום. נראה דהכ׳ ג״כ בא׳ מן המקומו׳ סגי כמו בע״מ שאני תלמיד ואפשר דמי שיודע להשיב דבר התלוי בסבר׳ במקום א׳ יודע להשיב בכל המקומות:
(נד) שאני חכם וכו׳. נמצא דיש חילוק בין תלמיד לחכם ועיין תוספת תענית דף י׳ ובא״ח סימן תקע״ח ב״ה:
(לח) חכם – נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי׳ תוס׳ תענית דף יו״ד ובא״ח סי׳ תקע״ה עיין בה״י:
(לט) ואומרה – אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ״כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:
ע״מ שאני חכם, אין אומר כרבי עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה, פירוש דבר התלוי בסברא בכל מקום ואומר.
(מג) ע״מ שאני חכם א״א כר״ע וחבריו וכו׳ עד שכל בני עירו מכבדין אותו מפני עושרו שם ע״מ שאני צדיק וכו׳ ע״מ שאני רשע וכו׳ שם ע״מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו: ע״מ שאני רשע אפי׳ צדיק גמור מקודשת שמא הרהר עכו״ם בדעתו וכתב הרא״ש ובהני תרי הוו ספק קדושין ופשוט הוא מדאמרינן שמא הרהר תשובה שמא הרהר עכו״ם.
וכתב רבינו ירוחם וי״מ שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה וי״מ דכיון דהרהר להשיב הרי הוא צדיק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מג) בסברא בכל מקום פי׳ אפילו לא בדברי תורה אפילו בדברי חכמה או במילי דעלמא וסחורה: (כאליעזר בן חרסום שאמרינן במסכת יומא שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה רש״י כ״פ):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כט) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר, כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סב) שם בגמ׳
על מנת שאני גבור, אין אומר כאבנר ויואב, אלא כל שבני עירו יראים ממנו מפני גבורתו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ל) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סג) שם
(ז) סי׳ ל׳ מפני עשרו. נ״ב בתשו׳ מגן גבורים סי׳ י״ד כתב די״ל דבע״מ שאיני עני א״צ שיעור כ״כ:
(טו) ע״מ שאני עשיר כו׳ בגליון ש״ע דהגאון רע״ק איגר זצ״ל נ״ב עיין בתשובת מגן גבורים סי׳ י״ד שכתב דבע״מ שאיני עני י״ל דלא בעי שיעור כ״כ עכ״ל:
על מנת שאני עשיר, אין אומרים כאלעזר בן חרסום, אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לא) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סד) שם
(מד) הרהר תשובה בלבו. אעפ״י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ״מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג״כ צדיק ומידי ספק קידושין לא נפקי:
(נה) שמא הרהר. עי׳ ברי״ו הביא פלוגתא אם מהני הרהור בגזלן קודם שהחזיר הגזילה ונראה אם הוא אומר שהרהר בתשובה נאמן כמו אם אמר קיימתי התנאי והיא א״י להכחישו, מיהו בתנאי ע״מ שאני רשע אפשר דאינו נאמן לעשות לנפשו רשע, ועיין בח״ה סימן ל״ד שם מבואר דלא מהני לענין עדות עד שיחזור בתשובה מ״מ לענין קידושין מהני קודם עשיות התשובה כ״כ ב״ה:
(מ) בלבו – אעפ״י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ״מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג״כ צדיק ומידי ס״ק לא נפקא. ועיין מ״ש הבה״י:
(מג) מספק כו׳ מספק כו׳ – הרמב״ם והרא״ש כמ״ש שמא כו׳ וכ״כ הר״ן:
(ח) סי׳ ל״א ע״מ שאני צדיק. נ״ב ואם אמר ע״מ שאני צדיק גמור. ע׳ תשובת קול אלי׳ סי׳ ב׳:
(ט) שם שמא הרהר. נ״ב ע׳ תשובת הר״ם פאדווה סי׳ ל״ז:
(י) שם תשובה בלבו. נ״ב ע׳ תשובת הר״י מינץ שכתב דהוי רק חומרא בעלמא לחוש להקדושין ע״ש סי׳ י״ב:
על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור הוי ספק קידושין, שמא הרהר תשובה בלבו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לב) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר עֲבוֹדַת אֱלִילִים בְּלִבּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סה) שם
(סו) וסיים שם הרמב״ם ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע שנא׳ פן יפתה לבבכם וכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם
על מנת שאני רשע, אפילו הוא צדיק גמור הוי ספק קדושין, שמא הרהר עבודה זרה בלבו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מד) אפילו הוא צדיק גמור הוה ספק כו׳ והא דמחזקינן לבר ישראל ברשע משום שהחזיק עצמו ברשע שאמר ״על ״מנת ״שאני ״רשע חיישינן שמא אמת הוא:
(מה) שמא הרהר עכו״ם בלבו וכתיב למען תפוס וגו׳: (בשם הוא מוכר בשמים בורסקי הוא מעבד עורות כ״פ):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(לג) עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי (פֵּרוּשׁ, אֻמָּן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת); עַל מְנָת שֶׁשְּׁמִי יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֵין שְׁמִי אֶלָּא יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
באר הגולהבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סז) הרמב״ם שם מהתוספת׳
(מא) אלא יוסף – וה״ה אם אמר בלשונו אלא דינר א׳ ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א׳ בה״י ע״ש:
על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי, על מנת ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון, מקודשת. שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, שאיני אלא בשם ונמצא שהוא בשם ובורסקי, שאין שמי אלא יוסף ונמצא שהוא שמו יוסף ושמעון, אינה מקודשת.
(מד) ע״מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך וכו׳ עד ונמצא שמו יוסף ושמעון כ״כ הרמב״ם בפ״ח והיא תוספתא כתבה הר״ן בפרק האיש מקדש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהבאר היטבטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לד) הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזַר בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֵין חֲזָרָתַם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סח) ג״ז שם ספ״ז ממה שאמרו והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מעכו״ם וקדושין נדרים דף פ״ז ב״ב דף קכ״ט ע״ב
(יז) אעפ״י שחזרו כו׳ – דקי״ל במקדש לא הוי תוך כ״ד לחומרא כדאית׳ פ׳ יש נוחלי׳ ד׳ קכ״ט ונתבאר לעיל ס״ס י״ז וביטול התנאי דהתנאי היה לטובתו של בעל כגון שאין עליה מומין ע״כ סגי בביטולו לחוד וכן אם התנאי לטובת האשה סגי בביטול האשה לחוד ובשניהם אם המבטל מודה בביטול סגי כנ״ל פשוט.
(מה) והרי היא מקודש׳. מפשט לשון זה משמע דהוי מקודש׳ גמור׳ מדאוריית׳ אבל רשב״ם פי׳ בגמרא דף ק״ל מקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן הי׳ משום לעז להצריכה גט וכן משמע לקמן סי׳ מ״ט שכתב אין חזרתו כלום וצריכה גט משמע לחומר׳ צריכ׳ גט אבל קידושין גמורין לא הוי אבל הר״ן בתשובה השיג עליו עיין שם והעתיק הב״י דברי הר״ן סוף סימן קל״ד:
(נו) והרי היא מקודשת. דקי״ל בכל התורה תכ״ד כדיבור דמי חוץ מקידושין ועוד איזה דברים ועיין ב״י ר״ס קל״ד הביא תשובת הר״ן דהיא מקודשת בודאי וכן מדייק מלשון הרמב״ם ולא כרשב״א ס״פ י״נ דכתב דהוי קידושין מדרבנן:
(מב) מקודשת – ב״י ר״ס קל״ד הביא תשובת הר״ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב״ם ס״פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לה) הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי, וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ בֵּינָהּ וּבֵינוֹ, בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ, הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם, אוֹ כָּנַס סְתָם, הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. {וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם (דַּעַת עַצְמוֹ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(סט) ג״ז שם ממשמעות הגמ׳ כתובות ריש דף ע״ג לא תימא וכו׳ משמע שאם מחל תנאי הויא מחילתו מחילה וס״ל אפילו שלא בעדים לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים
(ע) מימרא דרב כהנא משמיה דעולא שם דף ע״ד ע״א
(עא) כמימרא דרב שם סוף דף ע״ב ולפירושו כנס כניסת נישואין אע״פ שלא נבעלה
(יח) ובעל סתם כו׳ – ברמב״ם כתב לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח״כ סתם או בעל סתם צריכה גט והקשה ב״י בסי׳ ל״ט דכתב הטור ואם קידש ובעל סתם כו׳ ולא זכר שם כנס בדרישה הוסיף להקשות דאם כנס מהני כ״ש בעל דהא בעל הוא היא הכניסה דאי בלא כניסה הוה בעילת זנות ואנו קיימי׳ עכשיו הטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכח זה האריך מאד ליישב ולע״ד דאין כאן קושיא כלל דבאשר״י בשם הרי״ף מבואר דהיכי דמוזכר כנסה היינו לאחר זמן והיכא למוזכר ובעל היינו לאלתר ונ״ל הטעם לזה דסתם כניסה אינה לאלתר אלא מוכנת עצמה בין קידושין לחופה כדתנן בפ׳ נערה נותנין זמן לבתולה כו׳ ופסק הרי״ף דלהלכה קי״ל אפילו בבעל לאלתר אחר הקידושין צריכה גט דמסתמא אחליה לתנאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א״כ משמע דבכנס לאלתר לא אמרי׳ אחלי לתנאה דאין שייך כאן טעם זה אלא דבכנס לאחר זמן אמרי׳ כן מדלא חזר להזכיר התנאי בשעת הכניסה כיון שיש הפסק רב ביניהם וא״כ שפיר כתב הטור כאן בשם הרמב״ם וכנס אח״כ סתם היינו אחר זמן דכן הוא סתם כנס ומ״ש אח״כ או בעל סתם פירושו לאלתר כמ״ש בסי׳ ל״ט ולא הוי בעילת זנות דזה ה״ל ככניסה לחופה ובסי׳ ל״ט בעל לחוד היינו משום דשם לא קמ״ל אלא דהקידושין סמוכים לבעילה ואפ״ה אחלי׳ לתנאי וכ״ש בכניסה שהוא אחר זמן ואפי׳ בלא בעל כמ״ש הר״ן.
(מו) בינו לבינה. הראב״ד ס״ל דצריך לבטל התנאי בעדים והרשב״א סובר דאין מחילת התנאי מועיל אלא בדבר שבממון כגון בע״מ שתתן לי ר׳ זוז שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בע״מ שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד ואיך תועיל מחילה ובתו׳ בד״ה לא תימא בכתובו׳ דף ע״ג הקשו קושיא זו ועיין בב״י מ״ש בשם הר״ן ליישב דברי הרמב״ם בזה ומ״מ כתב הר״ן אם אמרה שבשעת התנאי בלבה היה להתקדש אף שלא יתקיים התנאי מאחר דדברי׳ שבלב אינם דברים באם לא נתקיים התנאי אינה יכולה למחול שלא היה תנאי זה להנאתה שלא היתה מקפדת אלא תנאי גרידא היה עוד כתב הר״ן אם הקפיד פעם א׳ נתבטלו הקידושין מיד ואינו מועיל מחילה אח״כ:
(מז) שלא בפני עדים. בב״ח כתב שאם יש ביניהם הכחשה שהאיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת לא נמחל או איפכא שורת הדין דאינו בטל כל שאין עדים על הבטול ולמעשה הוי ספק מקודשת ולא ידעתי אם הוא טוען ברי לא קדשתיך או לא קדשתני למה לא יהיה הדין דהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דכל שהא׳ מכחיש חבירו המע״ה:
(מח) ובעל סתם או כנס סתם. עיין בקונטרס אחרון אם בעל קודם כניסה והנה פשט הלשון בכאן דלא זו אף זו קתני ל״מ כנס ובעל דאין עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעל לשם קידושין אלא אפי׳ כנס ועדיין לא בעל דיש חולקין בזה אמרי׳ דאחולי אחלי׳ לתנאי׳ וכדר׳ אלעזר דפליג על אביי (בפ׳ המדיר דף ע״ג ע״א פליגי בטעמא דרב דאמר אי קידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה הימנו גט אי בעי לפוטרה אביי סבר טעמא דרב משום דאין אדם עושה בב״ז ובעל לשם קידושין ור׳ אלעזר סבר טעמא דרב משום דאחולי אחלי׳ לתנאו) ומשמע דאף דאין כאן עידי יחוד חלו קידושי האחרונים אבל הרא״ש בפ׳ המדיר לא כ״כ וכן הטור סי׳ ל״ט:
(מט) צריכה גט משניהם. שאף שבעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והוא סבר שיתקיים התנאי ולא תהיה ביאתו בזנות וכ״כ המ״מ וכ״כ הרא״ש וכ״כ רבינו בסי׳ שאח״ז ומשמע שאם קודם שבעל נתיחד עמה בפי׳ על תנאי הראשון אינה צריכה גט ועיין בשלטי הגבורים ועי׳ הגהת אשר״י פ׳ המדיר:
(נז) וביטל התנאי. אפילו תנאי שאין ממון יכול לבטל והקדושין הראשונים למפרע חלין אף על גב דהתנה בתנאי כפול מ״מ כיון להנאתו התנה כוונתו שאל יבוטל מיד אלא דוקא אם יקפיד כשישמע אז יבוטל ואם אז לא יקפיד אל יבטל הקדושין, ואם הקפיד כששמע תו לא מהני אם ימחול אח״כ, מיהו בתנאי ממון יש לומר אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח״כ דהוי כאלו נתקיים התנאי, והא דלא מהני בתנאים המבוארים בסעיף כ״ד אף שאמר׳ בלב להתקדש בלי תנאי א״כ מחלה לו דשם אף שאמרה בלב כך מ״מ הותנה ביניהם הוי כאלו אין התנאי לטובתה אלא קפידא בעלמא ולא מהני מחילה ע׳ בר״ן פ׳ המדיר וע׳ תו׳ שם:
(נח) בינו לבינה. משום שמחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן אין צריך עדים עכשיו, והיינו כששניה׳ מודים דאז הוי כאילו שניהם מודים שנתקיים התנאי ומקודשת בודאי ואם הם מכחישים זא״ז ע׳ ס״ס, וב״ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ספק מקודשת:
(נט) ובעל סתם. דמקודשת מספק משום דספק שמא מחל התנאי כיון שבעל סתם או שמא סבר שנתקיים התנאי והנה הר״ן והמגיד ספ״ז והב״י ובד״מ פירשו כנס היינו כניסה בלא ביאה וכן הוא בתוספ׳ פ׳ המדיר להמסקנ׳ אליבא דעולא בקידש על תנאי ובעל צריכה גט אם כן פלוגת׳ רב ושמואל ע״כ איירי בכנס ולא בעיל ולא כדרישה שכתב דאיירי בבעל ולא בעל לאלתר וע״ש ואין להקשות מאחר כניסה בלא ביאה מבטל התנאי א״כ למה כ׳ ובעל דהא נשמע ממיל׳ דבעיל מכ״ש מבטל וכן הקשה בדרישה וי״ל דקמ״ל אף בבעיל לא אמרינן בוודאי הוא שביטל אלא ספק הוא לפ״ז י״ל בעל איירי כנס ובעל אבל ביאה בלא כניסה הוי כביאת זנות ולא אמרינן דביטל התנאי ולא כב״ח בק״א וכניס בלא ביאה ע״כ א״א לומר דמקדש אותה מחדש אלא צ״ל הטעם דמוחל התנאי וקדושין הראשונים חלין וכן בכניס ובעיל אמרינן דמוחל התנאי הראשון מ״ה א״צ עידי יחוד לרמב״ם ואם התנה אותו תנאי בשע׳ ביאה מ״מ צריכה ממנו גט ואמרינן שלא התנה אלא לענין כתובה שם בתוספת׳ ובהג״א לפ״ז אם התנה בפי׳ על הגט אין צריך גט אבל לדעת הש״ג דף תק״ד אפילו התנה כן בפי׳ אמרינן בעת הביאה כוונתו לקדש אפילו לא נתקיים התנאי ואם קודם הביאה היה ידע דלא נתקיים התנאי ובעיל סתם אז לכ״ע הוי קדושין גמורים דקי״ל חזקה אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות אבל כתובה אין לה דלענין כתובה הוא עומד בתנאי הראשון, וא״ל הא אכתי בעילתו ביא׳ זנות דאסור לדור עם אשתו בלא כתובה ע׳ בר״ן תירץ בכה״ג ליכ׳ איסור כמו המקדש בביאה דאין לה כתובה ומ״מ ליכ׳ איסור, ואם ידע דלא נתקיים התנאי וכניס בלא ביאה אז י״ל דמחיל התנאי לגמרי בשלמ׳ אם בעיל יש לומר בתנאי הראשון הוא עומד ומקדש בביאה אבל בכניס ע״כ מחיל לה דאל״כ איך כניס אותה, אלא אכתי י״ל שמא לא מחיל אלא לענין דהוי קדושין הראשונים קדושין ולא לענין כתובה ע׳ ברש״י ותו׳ פליגי בזה לרש״י אית לה כתובה ובתו׳ לא משמע כן ולפי שיטה זו דמוחל התנאי א״כ בבעיל א״צ עידי יחוד והרא״ש שכתב דצריך עידי יחוד ס״ל דלא חלין קדושין הראשונים מ״ה בעינן עדים עכשיו כי היכי דלהוי קידושין לפני עדים ודברי הטור תמוה שכתב בסימן זה דברי הרמב״ם ובסי׳ ל״ט דברי הרא״ש:
(מג) בינו לבינה – משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א״צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא״ז עיין ס״ס. וב״ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס״ק. עיין ב״ש:
(מד) סתם – עיין ב״ח בח״א ועיין ב״ש:
(מד) המקדש כו׳ – ממ״ש בכתובות ע״ג א׳ לא תימא כו׳ אחולי אחליה והיינו בלב ומסקנא שם משום ה״ט ועתוס׳ שם ד״ה לא תימא ורבינו יצחק פירש כו׳. ועתוס׳ שם ע״ד א׳ ד״ה דברי הכל כו׳ קיי״ל כרב וז״ש לפיכך כו׳ ואע״ג דשם ע״ג ב׳ אמר רבה מחלוקת כו׳ ופירש הרי״ף דהיינו לאחר זמן אבל לאלתר לא. כ׳ הרי״ף שאין הלכה כמותו דקיי״ל כעולא דאמר המקדש כו׳ ובעל דמ׳ אף לאלתר וכמ״ש בנדה כ״ב א׳ נמנו וגמרו כו׳ ועתוס׳ שם. ליקוט: שם ע״ג א׳ אמר אביי כו׳ ופי׳ רש״י דמ״ש כיון שכנסה סתם היינו ג״כ בחופה וביאה אלא דלס״ד ה״א הטעם כיון שלא הזכיר בשעת כניסה התנאי מחל התנאי לגמרי ואף כתובה יש לה אלא טעמא כולי דלא מחל התנאי אבל הביאה היא לשם קדושין גמורים שאין אדם כו׳ אבל כתובה אין לה וזהו החילוק בין ס״ד משום מחילה למסקנא משום אין כו׳ אבל תוספת שם בד״ה לא כו׳ פירש בשם ר״י דס״ד משום מחילה וא״כ אף בכניסה לחופה לבד אלא משום אין כו׳ ודוקא בבעל אבל כתובה אפילו לס״ד אין לה דהא מתני׳ היא כנסה כו׳ עתוס׳ שם וכן פירש הרמב״ם וכמ״ש למטה ובעל סתם או כנס כו׳ דמסקנא דלא כאביי אלא משום מחילה כמ״ש הר״ן ועתוס׳ ע״ד א׳ ד״ה דברי כו׳ ועתוס׳ סד״ה הנ״ל לא. וא״ת והיכי ס״ד כולי מצינו למימר כו׳ אבל הרמב״ם לא רצה בזה וגם ס״ל דחופה אינו קונה כמש״ל סימן כ״ו וע״כ צ״ל דמחילה לעולם מהני אבל הרשב״א חולק עליו והביאו המ״מ והר״ן וכ׳ דמחילה לא מהני אלא בתנאי של ממון שי״ל הריני כאלו התקבלתי ופירש דברי אביי כפיר׳ רש״י דאף לס״ד מיירי בבעל ול״ת טעמא דרב כו׳ כיון שלא הזכיר מחלי׳ ובעל לשם קדושין גמורים ואף כתובה יש לה אלא כו׳ ואף לס״ד משום דבעילה הוא קדושין אחרים וחולק על הרמב״ם בג׳ דברים א׳ דמחילה לא מהני ב׳ דכנס׳ לא מהני ג׳ דאף הבעילה צריך להיות בפני עדים כיון שהוא לשם קדושין וכ״כ הרא״ש שם דדוקא בפני עדים אבל להרמב״ם א״צ ועמ״מ והקשה הר״ן על מ״ש רש״י בד״ה אלא כו׳ אבל כו׳ הא בלא״ה אין לה כתובה כיון שהוא בועל לשם קדושין וקיי״ל בפ״ק דקדושין דביאה אירוסין עושה וארוסה א״ל כתובה ואפילו אין דעתו כלל על התנאי ותי׳ דמ״ש אין אדם כו׳. ר״ל אחולי אחליה לתנאי ומקודשת משעה ראשונה אבל לענין ממונא בתנאה קאי כו׳ ומכאן יצא להרמב״ם שכתב שיכול למחול וא״ל מנלן להו דלמא הטעם שבועל לשם קדושין י״ל שמסקנת הסוגיא מוכיח דמשום מחילה וכ׳ אבל הרשב״א פירש דא״י למחול ופירש הסוגיא כנ״ל ולדידיה נשאר הקושיא ל״ל למימר דהתנאי לא מחל הא בלא״ה אין לה כתיבה כנ״ל ואפשר לומר ה״מ בבית חמיו אבל הכניסה לביתו ובעל הקדושין והנשואין באין כאחת ע״כ מ״ש דקי״ל דביאה ארוסין עושה אע״ג דלא אפשיטא שם מ״מ אביי שם ס״ל דאירוסין וגם כתב הרמב״ן ור״נ ורא״ש שם ד״ה כאביי ורבא כו׳ ומ״ש דארוסה א״ל כתובה דגמרא מספקא בב״מ י״ז ב׳ אליבא דאביי אי י״ל כתובה וס״ל להגאוני׳ דמסקנא שם דא״ל כתובה דלא כתוס׳ שם וכמש״ל סימן נ״ה ע״ש אבל שאר דבריו תמוהין מ״ש דרש״י מפרש אף לטעם אין אדם כו׳ הוא ג״כ משום מחילה לא עיין ברש״י שכ׳ ובעל לשם קדושין ואף לפיר׳ תוס׳ ורמב״ם דס״ד משום מחילה ע״כ לטעם אין אדם כו׳ לאו משום מחילה כמו שהוכיח תוספת בד״ה אלא כו׳ וכ״ש לפירש״י שי״ל כפיר׳ הרשב״א ואף שרש״י כ׳ בד״ה אלא ובעל לשם קדושין מ׳ הא לס״ד לא אינו מוכרח. ומ״מ למסקנא ודאי משום קדושין וכן מ״ש דמכאן הוכיח הרמב״ם כו׳ וליתא כנ״ל ומ״ש דחזיין דמסקנא משום מחילה ההוא פליג על אביי וכמ״ש תוס׳ ד״ה דברי הנ״ל וכן פירש בעצמו הסוגיא שם דאביי ורבא פליגי בהכי וקושיתו מעיקרא ליתא דאף דביאה אירוסין עושה מ״מ ביאה שניה שאחר הקדושין עושה נשואין וכ״כ בעצמו בפ״ק דקדושין וכמ״ש בסימן ל״ג ס״ח בהג״ה וסי׳ נ״ה ס״א ועוד דכולה סוגיא דש״ס דארוסה י״ל כתובה כמ״ש בכמה מקומות אלא דגמ׳ דחי בב״מ שם בדכתב לה ה״נ בדכתב לה וכ״ש כאן שכנסה תחלה לשם נישואין אבל דברי הרמב״ם מוכרחים כנ״ל:
(מה) בינו לבינה – דלא כראב״ד שכ׳ בפני עדים דהא אפילו בסתמא אמרי׳ אחליה בלבו:
(מו) ואם קידשה כו׳ – כמש״ש זה היה מעשה כו׳ ועמ״ש בסי׳ ל״א ס״ט:
(יא) ב״ש אות נ״ז מהני מה שמוחל. נ״ב ע׳ קצות החשן סי׳ רמ״ג ס״ז:
(טז) וביטל התנאי עב״ש ס״ק נ״ז שכתב מיהו בתנאי ממון י״ל אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח״כ כו׳ ועיין בספר קצות החשן סי׳ ורמ״ג סק״ב שכתב דדברי הב״ש אינו מוכרח כו׳ ע״ש:
(יז) בינו לבינה – עבה״ט ועי׳ בס׳ בית מאיר שכתב די״ל להכי מקפיד לכתוב בינו לבינה משום דמיירי בתנאים דיש צד הקפידה לטובתה וא״י לבטל מבלעדה כמבואר בב״י אולם בתנאי שהוא כולו לטובתו כגון מומין לפום ריהט׳ צ״ע מה אירי׳ דבטלו בפנויה אפילו בינו לבין עצמו נמי כו׳ ע״ש עוד ועמ״ש במ״ת לח״מ סימן רמ״א ס״ב):
(יח) ובעל סתם עי׳ בתשובה נו״ב ס״ס נ״ד שכתב דנ״ל דבר חדש להלכה ולא למעשה דעד כאן לא אמרי׳ קידש ע״ת ובעל סתם דאמרי׳ מחל לתנאי אלא היכא שאין שום הפסד להבעל בזה כי הכא דכתובה לית לה כמבואר במשנה פרק המדיר ובתוס׳ דף ע״ג ד״ה לא תימא (עב״ש סי׳ קנ״ט) וא״כ מה הפסד יש לו אם מכוין לקדושין גמורי׳ אבל היכא שיש לו הפסד לא אמרי׳ כן (ועי׳ בתשו׳ שיבת ציון סי׳ צ׳ מ״ש בזה וא״כ אם האשה התנית איזה תנאי ואח״כ נבעלה סתם לא אמרי׳ חזקה אין האשה עוב״ב זנות ומסתמא אחילתה לתנאי היכא דאית לה הפסד ואולי מחשב בכל הנשים הפסד שהרי נאסרות על כל אדם משא״כ באיש שאינו נאסר רק בקרובותי׳ והברירה בידו ליקח שאר נשים ואף דמצינו בסוף סעיף ל״ו גבי תנאי דידה שאם כנסה סתם מסתמא מחלה לתנאי נראה דזה קאי אסוף הסעיף באומר הבעל שעדיין רוצה לקיים התנאי וליתן מאתים זוז אלא שאומר שיעשה אחר זמן שבזה בלא״ה אסורה לכל אדם רק שכותבין עליו אגרת מרד ועיקר אגרת מרד שמתחייב במזונות והרי גם ע״י מחילת התנאי היא אשתו ויש לה מזונות וא״כ אינה מפסדת ואף דמפסדת לענין שאם לא מחלה אם ימות קודם שיתן אינה זקוקה לחלוץ אולי מיירי באין לו אחים או ביש לו בנים או אולי מסתמא אינה חוששת שימות בלי זרע ומוטב לה למחול התנאי שיהיה לה כתובה וגם מה הפסד יהיה לה אם תהיה זקוקה הלא יחלוץ לה או ייבם ושם לא היה עיקר התנאי שלה בשביל להפקיע מזיקת החולץ אבל היכא שיש לה הפסד מסתמא לא מחלה התנאי עכ״ד ע״ש ומדברי הב״ש ס״ק ס״ז לא משמע כן וצ״ע:
כתב הרמב״ם המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה״ז מקודשת סתם, אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים, בטל התנאי. וכן אם היה מן האשה ובטלה אותו אח״כ בינו לבינה בטל. לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח״כ סתם או בעל סתם צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי, שמא בטל התנאי כשבעל או כנס.
(מה) כתב הרמב״ם המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו הרי זו מקודשת סתם אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בעל התנאי וכן אם היה התנאי מן האשה ובעלה אותו אח״כ בינו לבינה בעל לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח״כ סתם או בעל סתם צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים ובקצתם יש חסרון ודברי הרמב״ם הם בפ״ז וכתב הר״ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסי׳ בפרק המדיר (כתובות עב:) אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומדאמרינן לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת והראב״ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב״א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון כגון על מנת שתתן לי ק״ק זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ״ל הר״ן ושם בפרק המדיר (דף תק״ד) כתב על דברי הרמב״ם ואם תאמר והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא במתנה ואומר על מנת שתתני לי ק״ק זוז מצי מחיל דהוה ליה כאילו א״ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקדושין מיד י״ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע״פ שחזר אחר כן ומחל וא״ת והא תנן בפ׳ האיש מקדש ע״מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי ובכולם אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה״נ דאי מחלה אחר כך ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה״נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודה דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אף על פי שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים אבל כשמחלה אותו תנאי אח״כ ה״נ דמקודשת ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתה היה להתקדש לו הרי בכלל דברים מחילה של עכשיו שהם מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפידה השתא עסקינן ה״ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא לפיכך נ״ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאילו התנתה להנאתה היתה יכולה למחול ולומר הרי את לי כאילו היית עשיר שהקדושין היו תלויין לדעתה משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד אם לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ״י כן התנתה כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קדושיה לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא היה ובטל הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים עכ״ל:
ומה שכתב הרמב״ם דמקדש על תנאי וכנס סתם אף על פי שלא בעל צריכה גט אף על גב דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר״א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל היא וקי״ל כרב דאמר צריכה הימנו גט דהלכתא כותיה באיסורי וע״כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה וכן נראה דעת הרי״ף שמשמיטה לדאביי ואע״פ שהשמיט ג״כ לדר״א איכא למימר שסמך על מה שכתב לדרבה דאמר מחלוקת בטעות אשה א׳ כעין שתי נשים וכו׳ דהויא מטעמא דאחולי אחליה לתנאיה ודלא כאביי וכמ״ש הר״ן ז״ל ואכתוב דבריו בסימן שאחר זה וז״ל רבינו ירוחם המקדש על תנאי וביטל התנאי אפילו כפל ואמר ואם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה בטל אפ״ה המעשה קיים אם ביטל התנאי כדאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה אחולי אחליה לתנאי׳ אלמא אם ביטל התנאי בפירוש בטל וכמו שיוכל לבטלו כך יוכל להוסיף או לגרוע כגון אם קדשה על התנאי אם באתי מכאן ועד י״ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו ורצו להאריך הוא והאשה התנאי הרי היא מקודשת בקיום התנאי השני כך כתבו הגאונים וכן נראה סברת הרמב״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) כתב הרמב״ם המקדש על תנאי כו׳ ובטלו ה״ז מקודשת. וכתב הר״ן וז״ל וא״ת היכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא במתנה ואמר ע״מ שתתן לי ר׳ זוז מצי מחיל דה״ל כאילו א״ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי אבל הכא כי מחיל מאי הוה ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד י״ל כיון דלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע״פ שאח״כ חוזר ומוחל עכ״ל:
(יג) וכנס אח״כ סתם או בעל סתם כו׳. וק׳ הא לקמן בסימן ל״ט כתב ואם קידש ע״ת ובעל סתם כו׳ ולא נקט וכנס כמו הכא וכן הקשה ב״י לקמן בסי׳ ל״ט וכן לקמן בסמוך בסוף דברי ר״מ נרבוני כתב כדאמרינן במקדש ע״ת ובעל ולא נקט וכנס וע״ק דהוי זו ואצ״ל זו דאם אפילו בכנס אמרינן שבטל התנאי וצריכה גט כ״ש בבעל דא״ל דבעל ר״ל בלא כניסה דהא בגמרא מפרש הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזה שייך בכנס תחלה. ונלע״ד ליישב כיון דזה הוא מלשון הרמב״ם הרמב״ם ל׳ הגמרא ורי״ף רבו תפס כדרכו וז״ל הגמרא פרק המדיר סוף דף ע״ב אתמר קדשה ע״ת וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר א״צ ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי׳ לתנאו (פירשו התוס׳ דר״ל ואפילו לא בטלה) אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין ור״ל דוקא בבעל קאמר רב דצריכה גט וקי״ל כרב ורבי אלעזר פליג עמו וקאמר דבמקדש ע״ת ובעל ד״ה צריכה ממנו גט ע״ש ד׳ ע״ד ע״א ואמר רבה (שם דף ע״ג ע״ב) מחלוקת (דרב ושמואל) בטענת אשה אחת כעין שתי נשים מדה״ל למידק ולא דק אחולי אחלי׳ לתנאיה אבל בטענת אשה אחת גרידתא ד״ה א״צ הימנו גט. ופי׳ הרי״ף טענת אשה אחת כעין שתי נשים ר״ל כגון שקידשה ע״ת ״ואח״כ כנסה סתם וטענת אשה אחת גרידתא היינו שקידש ע״ת ובעל לאלתר דל״מ למימר אחולי אחליה לתנאיה דכיון דבעל מיד אחר הקידושין כמאן דאתני בבעילה דמי וכתב עוד הרי״ף דלית הלכתא כרבה בהא אלא אפילו בעל לאלתר אמרינן אחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט דהא מסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש ע״ת ובעל צריכה הימנו גט וכל היכא דאמרינן המקדש ע״ת ״ובעל משמע שבעל לאלתר אחר הקידושין ר״ל ״ובעל משמע לאלתר וע״ש ברי״ף דף תק״ד ותק״ה שהאריך בזה וכלל דבריו הוא זה שכתבתי וכ״כ בשמו הרא״ש בקצרה דף קל״ה ע״ד ע״ש. וכתב עוד שם פי׳ אחרים. וע״ש בדברי הרי״ף ד׳ תק״ה סוף ע״א ותמצא מוכרח מ״ש דעל הכניסה הנזכר בגמרא כתב לשון בעילה ג״כ ב״פ ע״ש. והנה הרמב״ם שהלך לרוב בשיטת הרי״ף רבו ס״ל ג״כ כפי׳ הרי״ף וכפסקו דאין הלכה כרבה ואין חילוק בין כעין ב׳ נשים דהיינו בעל לאחר זמן ובין בעל מיד לעולם צריכה גט. וז״ש הרמב״ם תחלה אם ״כנס ואח״כ או ״בעל לרבותא דאע״ג דבעל מיד לאלתר אחר הקידושין שהיו ע״ת אפ״ה צריכה גט מספק. וכנס דנקט אינו ר״נ שכנס לחוד ועדיין לא בטל אלא הוא רמז שהבעילה היה לאחר זמן וזה שדקדק הרמב״ם בלשונו וכתב ז״ל לפיכך המקדש ע״ת וכנסה ואח״כ סתם. ״ובאו ״בעל לא הזכיר אח״כ. וכן לקמן בסימן ל״ט דקדק ג״כ רבינו וכתב אפילו בעל ״לאלתר וק״ל. והר״ן בשם הר״ז כ״כ בפי׳ מבואר ע״ש דאשה אחת כעין ב׳ נשים ר״ל שקידשה ע״ת ואח״כ כנסה סתם ואח״כ בעל סתם דאיכא גלוי מלתא דביטל תנאו הראשון מדעשה אחריו שתי מעשיות דהיינו הכניסה והבעילה סתם אבל בטעות אשה אחת גרידתא דהיינו שכנסה ובעלה מיד סתם זהו כמעשה אחד וליכא הוכחה כולי האי דביטל לתנאו הראשון מש״ה ד״ה א״צ גט ודייק נמי שם מלשון הגמרא דפעמים נקט כנס ופעמים בעל. מקום שנקט כנס ר״ל כעין ב׳ נשים ומקום שנקט ובעל ר״ל כנס ובעל מיד ע״ש ש״מ דכתב בהדיא דכנס ר״ל ג״כ בעל אלא כיון שהכניסה והבעילה לא היה מיד אחר הקידושין נקט כנס ואין הלכה כרבה וכמ״ש ובזה דברי הרמב״ם עלו כהוגן וכן מה שנקט לקמן בסי׳ ל״ט ״ובעל לחוד נמי מתורץ לפ״ז משום שהוא רבותא לאשמעינן דאפי׳ כנס ובעל מיד דבעל צריך עכ״פ כדאמר אביי שהבאתי לעיל. ועוד היה נלע״ד דהרמב״ם דכתב כנס או בעל ר״ל לכל מר כדאית ליה לאביי איירי דוקא בבעילה ולר״א אף בכניסה לחוד ולא ירד לפסוק הלכה והשתא א״ש דמתחלה הקדים רבינו כניסה וכתב כנס או בעל ואח״כ כתב כשבעל או כנס דהקדים הבעילה ואע״פ שאין זה מדרך הרמב״ם לכתוב דיעות הלא באמת הר״ן לא הביא לשון הרמב״ם כן אלא ז״ל שם לפיכך המקדש ע״ת וכנס סתם ובעל סתם ה״ז צריכה גט שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס עכ״ל. הרי לפנינו דמתחלה לא כתב כנס ״או בעל אלא ״כנס ״ובעל וה״ט משום דס״ל דבעינן כנס ובעל אלא שאחר כך מסיק בטעמו דאמרינן שמא ביטל התנאי כשבעל או כנס. ור״ל לכל מר כדאית ליה כדאיתא בגמרא. ורבינו שכתב אחר כך ובעל ה״ט משום דס״ל כמ״ד דמוקי פלוגתייהו בבעל ודו״ק. ואע״פ שהמ״מ כתב ס״פ ז׳ דאישות דהרמב״ם מפ׳ כנס כניסת נישואין אע״פ שלא נבעלה. גם הר״ן כתב שם ד׳ תק״ה ע״א אמ״ש הרי״ף דלית הלכתא כרבה דהא מסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש ע״ת ובעל צריכה גט כו׳ וז״ל הר״ן שם פשט דברי הרי״ף דאפילו בקידש ע״ת וכנס ולא בעל נמי אמרינן הכי וכ״כ הרמב״ם לפיכך המקדש ע״ת כו׳ עד שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנסה וע״ד שפירשתי לא נראה לי כן ובבעל דוקא הוא שאמרו כו׳ עד ומ״מ ראוי להחמיר כדבריהם עכ״ל הר״ן מ״מ נ״ל מ״ש דרבינו בעל הטור לא פי׳ דברי הרי״ף והרמב״ם כן וראייה לזה שהמ״מ בעצמו כתב שם ז״ל ורבינו מפרש כנס כניסת נישואין אע״פ שלא נבעלה עכ״ל הרי לשונו משמע דרבינו הרמב״ם מפרש כן ולא הרי״ף דאל״כ הל״ל ורבינו מפרש כמו ההלכות כדרכו של המ״מ שתולה דברי הרמב״ם בדברי ההלכות בכל מה שיוכל לתלות גם הר״ן לא כתב אלא פשט דבריהן משמע דל״ד בעל אלא ה״ה כנס לחודיה נמי ולא החליט לפרש כן אלא שצ״ל פשט דבריהן כן וה״ט דכיון דמצינו דאפילו בטעות אשה א׳ מצריך גט בבעל והרי״ף לא ס״ל הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא אמרינן מדבעל סתם ודאי אחולי אחליה לתנאיה מסתבר ליה להר״ן למימר דהרי״ף ס״ל דה״ה בכנס סתם ומיד אמרינן נמי הכי וגם נראה דלא כ״כ אלא כיון דל׳ הרמב״ם משמע הכי משו״ה פירש כן גם דברי הרי״ף ורבינו בעל הטור לא משמע ליה הכי פשטות דבריהם אלא אדרבא כיון דלשון הרי״ף כדברי רבה הנ״ל כפל ומשולש דכנס הנזכר בגמרא ר״ל כנס ובעל ס״ל לבעל הטור גם לבסוף דמסיק הרי״ף דלית הלכתא כוותיה דרבה היינו דוקא במאי דלא מצריך רבה גט בבעל לאלתר אבל פשיטא דבכנס לחוד בלא בעילה לא מצריך גט וממילא ס״ל לפ׳ גם כן דברי הרמב״ם הכי דבכנס הנזכר בדבריו לשון הגמרא נקט ור״ל כנס ובעל. והב״י כתב נמי דהרמב״ם והרי״ף ס״ל דבכנס לחוד צריך גט וכתב דטעמייהו הוא דס״ל כרבי אליעזר הנ״ל דאמר בבעל כ״ע ל״פ וממילא פלוגתייהו הוא בכנס לחוד והלכה כרב ואע״ג דהרי״ף לא הביא דברי רבי אליעזר איכא למימר שסמך על מ״ש לדרבה דאמר מחלוקת בטעות אשה כעין שתי נשים כו׳ דהוי מטעמא דאחולי אחליה כו׳. הנה שנדחק מאוד ותלה תניא בדלא תניא דאיך שייך לומר דס״ל כר׳ אליעזר והשמיט דבריו וכל פסקי ההלכות בנויין ע״ז מה שמביא הוא הלכה ומה שמשמיט אינו הלכה ועוד דדברי רבה אינם מבוררין ומוכרחין שהוא מטעם משום אחולי אחליה לתנאו וכמ״ש הר״ן שכמה גדולים לא רצו לפרש כן אלא שהוא הכריח טעמו כן ובאמת גם על הר״ן יש לתמוה איך מלאו לבו לכתוב שפשט דברי הרי״ף משמע דה״ה בכנס לחודה קצרה ידו לכתוב כן מאחר שכפל ושינה ושילש כמה פעמים לפני זה בדבריו בפי׳ דברי רבה דבעינן בעילה בהדי כניסה ודכניסה הנזכר בגמרא פי׳ כניסה ובעילה. ומה״ט נ״ל דרבינו מפרש דברי הרמב״ם שוה למשמעות דברי הרי״ף ושר״ל בעילה בהדי כניסה גם להב״י אינו מיושב ל׳ הרמב״ם אלא זו ואצ״ל זו קתני ולפי מ״ש ניחא הכל ודו״ק גם הרא״ש שהביא דברי הרי״ף ופירושו לדברי רבה לא כ״כ שלפי מסקנת דברי הרי״ף יסבור אפילו כניסה בלא בעילה:
(מו) כתב הרמב״ם המקדש כו׳ עד״ר:
(מז) בטל התנאי (ולא דמי למ״ש רבינו לעיל דאינה מקודשת אפילו אומרת בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי כו׳ וי״ל דלעיל נמי אם מחלה בפי׳ דמקודשת אלא מיירי בשלא מחלה אלא הודית דבשעת החנאי ״בלבה היה להתקדש כו׳ לכן אינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים עיין בר״ן כ״פ) פי׳ בתנאי שאין בה מומין או שאין עליה נדרים וכמ״ש בדרישה ע״ש אבל אם הוא לטובת האשה כגון ע״מ שאתן לך מאתים זוז נהי שהתנאי יכול לבטל מ״מ אינה מקודשת אם לא יתן לה ר׳ זוז וכמ״ש ואזיל בשם ר״מ נרבוני:
(מח) וכנס אח״כ סתם או בעל סתם כו׳ וה״פ וכנס אח״כ ר״ל ובעל ג״כ לאחר זמן. או בעל סתם ר״ל תכף אחר הקידושין בעל מיד ועד״ר ותמצא מבואר היטב ומוכרח לפרש כן:
(כב) ע״מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות ולדעת א״א הרא״ש ז״ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת כך צריך להגיה ופירושו דבגמרא איתא דחזקיה מפרש הלכות ורבי יוחנן אמר תורה ומפרש רב אלפס הלכות משנה והלכה כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא והרא״ש פסק כרבי יוחנן וכדמפרש בגמרא מאי תורה מדרש תורה ורצונו לומר דאפילו לא ידע משניות וכ״ש דלא ידע מדרשי התלמוד אפ״ה כיון שיודע מדרשי התורה דיו בכך ומקודשת וספרי וספרא הם מדרשי התורה אבל ברוב ספרי רבינו כתוב אם יודע מדרשי התלמוד מקודשת וכ״פ בהגה״ה בש״ע וט״ס הוא:
(כג) כתב הרמב״ם המקדש ע״ת וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה״ז מקודשת סתם כו׳ הא דכתבו רבינו בשם הרמב״ם הוא משום דהראב״ד בהשגות מצריך שיבטל התנאי בעדים והרשב״א מחלק דאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון אבל בשאר תנאים לא ולהרמב״ם אין חילוק ולא מצריך נמי עדים אלא אפילו בטלו בינו לבינה ומיהו נראה ודאי דוקא בששניהם מודים שהסכימו לבטל התנאי אבל אם יש ביניהם הכחשה שזה אומר ביטלו וזאת אומרת לא ביטלו שורת הדין דאינו בטל דאי איתא דבטליה בסהדי הוה מבטליה כי היכי דאמרינן בקיומו של תנאי אלא דמ״מ למעשה הויא לה ספק מקודשת נ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(לו) אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּפְרוּטָה זוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַיֵּם תְּנָאוֹ לְעוֹלָם, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא קִדּוּשָׁיו בְּטֵלִים וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט. וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִשָּׂאֶנָּה בְּלֹא גֵּט, שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ יֹאמַר שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם הַתְּנַאי, לְקַלְקְלָהּ עַל הַשֵּׁנִי. וְאִם אָמַר שֶׁעֲדַיִן רוֹצֶה לְקַיְּמוֹ, אֵין יְכוֹלִים לְכֹפוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כְּדִין זְמַן שֶׁנּוֹתְנִים לִבְתוּלָה, וּמִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאֵילָךְ כּוֹתְבִין עָלָיו אִגֶּרֶת מֶרֶד. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁקִיֵּם הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ חֲלִיצָה לֹא בָּעֲיָא. וְאִם מָחֲלָה הִיא הַתְּנַאי בְּחַיֵּי הַמְקַדֵּשׁ, גָּמְרוּ הַקִּדּוּשִׁין מִיָּד, כְּאִלּוּ קִיְּמוֹ. וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא כְּנָסָהּ, אֲבָל כְּנָסָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, דְּמִסְתָמָא בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָה לַחֻפָּה מָחֲלָה לַתְּנַאי, וְחַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(עב) טור בשם הר״מ הנרבונו כ״כ ר׳ ירוחם בשמו
(עג) יתבאר בסימן נ״ו
(יט) ומ״מ בעל נפש לא ישאנה כו׳ – הקשה ב״י למה לא כתב כאן דמן הדין הקידושין לעולם ספק כמ״ש בסי׳ זה ע״מ שיאמר אבא הן דהא להא דמיין ונ״ל דלא דמיין דהא לעל אמרי׳ דהן של אבא מהני אחר שאמר לא אלא משום דיש קושיא למה אמר הן הוא לשון יתור דה״ל לומר ע״מ שישתוק או לא ימחה כאן אין שייכא קושיא זו ע״כ נשאר הדבר על הסברא וכיון שאמר פעם אחת לא ולא עוד אלא שאמר בפירוש שאינו רוצה לקיים התנאי לעולם א״כ מצד הדין אפילו ספק אין כאן ומותרת לכל אדם אלא דבעל נפש לא ישאנה דשמא יהיה עכ״פ לעז כיון דהוא יאמר שרוצה לקיים תנאו ורבים יטעו לומר שיכול עדיין לומר לקיים תנאו וע״כ כ׳ כאן לקלקל על השני כלומר קלקול בעלמ׳ אעפ״י שאין איסור באמת ומ״ש כאן כל י״ב חדש נראה פשוט דלאו בכל תנאי (קאמר) דכבר זכרנו לעיל גבי ע״מ שאראך פירוש דפירושו דכשתתבענו היא והיינו מיד דשם עיקר כוונת׳ שתהא בטוחה בודאי שיש לו מעות ואינה מבקשת שיתן לה זה צריך תיכף מה שאין כן בתנאי שיתן לה דכאן.
(נ) בעל נפש וכו׳ לקלקלה על השני. הב״י כ׳ דדמי לע״מ שיאמר אבא הן ולעולם הוי ספק עד שימות ובב״ח חילק ביניהם ולדעתו אינו רק לעז בעלמא:
(נא) לכופו כל י״ב חודש. לקמן מבואר דגם לאיש נותנין זמן י״ב חודש אם נושא בתולה:
(נב) בחיי המקדש. משמע אבל לאחר מיתתו אינה יכולה לומר הנני מוחלת למפרע והריני כאלו התקבלתי כדי שתוציא כתובה אם כתב לה או כדי שתתיב׳ ועיין בטור מ״ש בשם הר״מ הנרבוני במקדש על תנאי ובעל חייב ליתן לה כתובה ממ״נ אם מחלה הרי נשואיה גמורין ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכשתמחול איגלא מילתא דנשואין גמורין הוי וכתובה יש לה ולכאורה משמע דאף אם מת אחר הכניסה יכולה לומר מחלתי בשעת הכניסה ואם לא מחלתי אז אני מוחל עכשיו ומיהו יש לפרש באומרת כן בעודה תחתיו:
(נג) דמסתמא בשעת כניסת׳ לחופ׳. אף על גב דלענין קידושין איכא פלוגת׳ בכנסה סתם ועכ״פ אינה רק ספק מקודשת מ״מ לענין כתובה אמרינן מסתמא אחליה ליה כדי שתהיה אשתו גמורה:
(ס) בעל נפש לא ישאנה. זו ע״פ הדין היא מותר׳ והב״י תמה על זה והקשה מ״ש מתנאי שיאמר אבא הן דאסורה לינש׳ משום שמא יאמר עוד הן ויתקיים התנאי כן ה״נ יש לחוש שמא יתקיים התנאי וצריך לומר שאני הכא שהוא המקדש יש בידו לקיים מיד ואינו רוצה אז נתבטל הקדושין מיד על פי הדין ואינו אלא מדת חסידו׳ וע׳ ב״ח ופרישה:
(סא) א״י לכופו כל יב״ח. אף לדעת הרא״ש דס״ל אם התנ׳ תנאי להראות לה צריך להראות לה מיד כמ״ש לעיל שאני תנאי אתן לך דמסתמ׳ כוונתו ליתן בעת הנשואין אבל להראות ולא ליתן צריך להראו׳ מיד, ולח״מ לא היה לו ספר פרישה לכן כתב מ״ש בס״ק כ״ח:
(סב) בחיי המקדש. כ״כ הטור ורי״ו דף קפ״ח ובד״מ כ׳ בשם רי״ו אפילו אחר מיתה מהני מחילה ונמצ׳ שהיא מקודשת למפרע:
(סג) דמסתמ׳ וכו׳ מחלה. אף על גב בסמוך כתב שמא ביטל התנאי ש״מ ספק הוא אם מחל דשם א״י אם נתקיים התנאי וי״ל שמא סמך על תנאי הראשון משא״כ בידוע שלא נתן לה אז אמרינן בודאי מחלה ולא כב״ח דמדמה דין זה לפלוגת׳ שהבי׳ הרא״ש בפ׳ המדיר בקידש על תנאי ובעל אם מקודשת בודאי לפי דבריו סותרים דברי הטור והמחבר זא״ז גם מ״ש בח״מ בזה אנ״ל וע׳ בר״ן פ׳ האומר דף תרמ״ח כ׳ כל התנאי׳ שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרי׳ אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ״מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיי׳ ואם טוען פרעתי נאמן:
(מה) כל יב״ח – הקשו אחרונים דלעיל סעי׳ י״ח בהג״ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס״ק ע״ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע״ש. ועיין ב״ש:
(מו) המקדש – כ״כ הטור. ובד״מ כתב בשם רי״ו אפי׳ אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע:
(מז) לחופה – עיין ב״ש ועיין בר״ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ״מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:
(מז) א״ל כו׳ אין כופין כו׳ – כמ״ש בגיטין פ״ד ב׳ לא תיכול כו׳. ובירושלמי הביא הר״ן פ״ג דקדושין הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי א״ר בון מכיון שמבקש להוציא סמפון מידה ר״ל שטר התנאי עליו להביא ראיה הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק ר״ל שהתנאי היה ע״פ א״ר יוסי מכיון שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר״ל בתוך הזמן של תנאי אתא עובדא קמיה דרבי אבהו ואמר ליה זיל הב לה וא״ל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב ר״ל דכ״ז שלא קיימתי התנאי אינה מקודשת ובידי לחזור ולמה תחייבני להשלים תנאי א״ר אבהו מימי לא שחק לי אדם אלא זה ר״ל שהודה לדברי ר״נ ע״ש:
(מח) ומ״מ בעל נפש כו׳ – אבל מן הדין מותרת כמ״ש בגיטין פ״ג א״ה כל תנאי כו׳.
(מט) ואם אמר כו׳ – כמ״ש בפ״ה דכתובות:
(נ) כותבין עליו כולי – כמש״ש ס״ד א׳:
(נא) ואם מת כו׳ – כנ״ל דאין חוששין שמא קיים התנאי ועמ״ש בס״ס זה:
(נב) וכ״ז בשלא כו׳ – כנ״ל סל״ה והירושלמי הנ״ל התם בתוך הזמן ועבר״ן שם סיום הירושלמי הנ״ל:
וכ״כ הר״מ נרבוני בע״מ שאתן לך מאתים זוז, אם אמר המקדש שאין רוצה לקיים תנאו לעולם, אין כופין אותו לקיימו, אלא קידושין בטלים ואינה צריכה גט. ומ״מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח״כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקל על השני. ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י״ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה. ומי״ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד. ואם מת קודם שיקיים התנאי אפילו חליצה לא בעיא. ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקידושין מיד כאילו קיימו. וכל הני תנאי מיירי בשלא כנסה, אבל כנסה מקודשת מיד, דמסתמא בשעת כניסתה לחופה אחלה לתנאו כדאמרי׳ במקדש על התנאי ובעל חייב ליתן לה כתובתה ממה נפשך, אם מחלה הרי נישואיה גמורים, ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול, וכשתמחול איגלאי מילתא דנישואין גמורים הוו וכתובה יש לה.
(מו) וכ״כ הר״מ הנרבוני בעל מנת שאתן לך ק״ק זוז וכו׳ דברי הר״מ הנרבוני הם עד דנשואין גמורים הוו וכתובה יש לה וגם רבינו ירוחם כתב כל דברים אלו בשמו ומה שרצה רבינו ללמוד מדבריו שיכול המתנה לבטל תנאו מבואר בדבריו שהרי כתב ואם מחלה היא התנאי גמרו הקידושין מיד כאילו קיימו וכתב עוד ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכו׳ ולענין מ״ש קדושין בטלו ואינה צריכה גט ומ״ש בעל נפש לא ישאנה בלא גט וכו׳ יש לתמוה דהו״ל לכתוב לעולם הוא ספק כמו שכתב רבינו בדין על מנת שיאמר אבא אין דהא להא דמיא. [בדק הבית: ואפשר לחלק דהתם הוא הלוי בדעת אביו והכא הוא תלוי בדעת עצמו:]
(מז) ומה שכתב אין יכולין לכופו כל י״ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה יתבאר בסי׳ נ״ו בס״ד:
(מח) ומה שכתב ומי״ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד נראה שלמד כן מדאמרינן בגמרא (כתובות סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה דהיינו כשהיא מורדת ולמעלה מזה אמרו במורדת דמשהינן לה י״ב חדש וס״ל לרבינו דה״ה כשהוא מורד ואינו רוצה לכנוס דינא הכי דכותבין עליו אגרת מרד ועיין בר״ן ובהג״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) חייב ליתן לה כתובה. כן הוא בדברי רבי׳ ירוחם (ר״ל וחייב בוי״ו) נכ״ב ח״ז שכ״כ בשם ר״מ נרבוני וע״ש: (וכ״כ א״א הרא״ש בתשובה וכתב שם דכמו שיכול לבטל התנאי כן יכול לשנות בו להוסיף או לגרוע ממנו. כ״פ):
(מט) וכ״כ הר״מ כו׳ ר״ל שיכול המתנה לבטל תנאו דהא כתב בסוף דבריו ואם מחלה היא התנאי כו׳ וכתב עוד ואם לא מחלה באותו שעה כו׳ וכן סבר כהרמב״ם שאם כנס או בעל סתם שבטל לתנאו וזה מבואר בסוף דבריו:
(נ) אלא קידושין בטלים וא״צ גט וכתב ב״י ז״ל יש לתמוה דהל״ל לעולם הוא ספק כמש״ר בדין ע״מ שיאמר אבא אין דהא להא דמיא עכ״ל ונראה דלק״מ שכבר כתבתי שם הטעם שאנן אמדינן דעתיה שהוא ירצה ומבקש שהמעשה יהיה קיים דהיינו הקידושין יהיו מקויימים ולכן אף כשאמר אבא לא אמרינן שדעתו הוא שאין הקידושין יהיו בטלין בשביל הכי אלא דעתו שיקויימו עוד כשיאמר אין אבל הכא הא אמר שאין רוצה לקיים תנאו ומש״ה המעשה בטל מיד:
(נא) יאמר שרוצה (קיים התנאי כו׳ ר״ל יוציא לעז בעלמא ולכך דוקא בעל נפש יחמיר על עצמו ולא ישאנה:
(נב) אין יכולין לכופו כל י״ב חדש והא דלעיל גבי ע״מ שאראך מנה כתב הרא״ש שצריך להראותה מיד וכמ״ש לעיל בשמו וע״ל בדרישה וי״ל דשאני הכא שאמר ע״מ שאתן לך ר״ל לאשה ולכן אמרינן דלמא שדעתו ליתנם לה לאחר זמן כשיכנוס אותה דאז מכניסין זו לזה וזה לזו מה שיש להן אבל לעיל אמר ע״מ שאראך מנה ולא התנה שיתן לה כלום אלא כלומר שאני עשיר ויש לי מנה כדי שתתפייס ותתארס לו ולכך אמרינן דאם איתא שיקיים תנאו ר״ל שהוא עשיר כמו שהוא אומר למה לא מראה המנה מיד ומש״ה צריך להראותה מיד: (בדין זמן שנותנין לבתולה יתבאר לקמן סי׳ נ״ז כ״פ):
(נג) כדאמרי׳ במקדש ע״ת ר״ל כשהבעל התנה התנאי כגון ע״מ שאין עליה נדרים וכיוצא בו ואח״כ בעל סתם ביטל לתנאו ה״נ כשהיא התנה התנאי ואח״כ כנסה סתם נמי בטלה לתנאה והא דנקט גבי בעל ״ובעל וגבי אשה ״וכנסה היינו משום שכבר כתבתי לעיל שבעל מיד אחר הקידושין וה״א שודאי על תנאי הראשון בעל הואיל שהוא תכף אחר התנאי והוי כאילו התנה השתא ואפ״ה קמ״ל דביטל לתנאו וגבי אשה שייך לנקוט כנסה משום שהיא אינה הולכת אליו שיבעל אותה אלא הבעל בא אליה לבית אביה לכונסה לחופה. וי״ל ג״כ דלא שייך לומר בתנאי שלה כשנבעלת לו בטלה לתנאה בשלמא כשהמקדש התנה התנאי שייך לומר כשבעל דביטל תנאו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דאיש מדקדק כשעושה שום מעשה שיהא כהוגן אבל גבי אשה אין שייך לומר שאין עשתה בעילתה בעילת זנות דאין האשה מדקדקת כמו האיש אבל אם נכנסה עמו לחופה ודאי מחלה לתנאה שהרי אנו רואין שתחפוץ להיות לו לאשה אע״ג שלא נתן לה כלום:
(נד) וכשתמחול איגלאי מילתא כו׳ א״ל כיון דעדיין לא מחלה א״כ למה יתן לה כתובה די״ל כיון שהמחילה הוי לטובתה שתגבה כתובתה בודאי תמחול לו התנאי:
(נה) וכתובה יש לה עכ״ל הר״מ ״נרבוני ולכאורה נראה מ״ש וכתובה יש לה וגם מ״ש לפני זה דמחויב ליתן לה כתובה ממ״נ כו׳ לאו אדסמיך לה דהיינו כנסה לחוד קאי אלא אף אם לא כנסה במקום שנותנין כתובה לארוסה צריך ליתן לה מה״ט דממ״נ הנזכר אבל מדכתב בלשונו לשון נישואין בטור ובש״ע ב״פ משמע לכאורה דנישואין דוקא קאמר ואפשר לומר דבארוסה כל זמן שלא שמענו בפירוש דמחלה מן הסתם אין נותנין לה: (תהא מקודשת חוץ מפלוני כו׳ אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה איתקש הויה ליציאה וכשם שבגט דלא הוי גט דכתיב בה כריתות שתהא נכרתה ממנו מכל וכל ואם אמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני עדיין היא מקושר בו דנשארה אסורה מחמתו ה״ה בקידושין. ולהרמב״ם כיון שהוא בעיא דלא אפשיטא ושמא לא איתקש הויה ליציאה בזה דביציאה כריתות מעליא בעינן וליכא אבל בקידושין שהוא בקנין וקנין כל דהו סגי לפיכך אמרי׳ דהוי ספק קידושין וע׳ עוד בב״י כ״פ):
(כד) ומ״ש לפיכך המקדש ע״ת וכנס אח״כ סתם או בעל סתם וכו׳ הוא תלמוד ערוך בפרק המדיר (כתובות ע״ד) אמר עולא אר״א המקדש במלוה ובעל ע״ת ובעל בפחות מש״פ ובעל צריכה הימנה גט ורבינו כתב דין מקדש במלוה ובעל בסימן כ״ח בסתם ובמקדש בפחות מש״פ ובעל בסוף סימן ל״א בסתם וכאן כתב דין המקדש ע״ת ע״ש הרמב״ם משום דאביי פליג עליה דרבי אלעזר במקדש ע״ת וכנס ולא בעל דס״ל לאביי דלרב נמי אינה צריכה גט דלא בטליה לתנאיה אעפ״י שכנס סתם והרמב״ם פוסק כר׳ אלעזר דבבעל לד״ה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכי פליגי רב ושמואל בכנס ולא בעל הוא דפליגי וקי״ל כרב דאמר צריכה הימנה גט דשמא בטליה לתנאיה דהלכה כרב באיסורי וכ״כ ב״י וזה שכתב הרמב״ם שמא בטל התנאי כשבעל או כנס אלמא דס״ל דאפילו בעל אין כאן ודאי קידושין אלא ספק ואם קידשה שני צריכה גט משניהם כך פסק גם הרא״ש בפרק המדיר וכ״כ רבינו ברא״ש סימן ל״ט ע״ש ועיין במה שכתב הב״י בסימן כ״ח והתוספות לשם (כתובות ע״ג) בד״ה לא תימא הקשו דבכנס ובעל אמאי צריכה גט אפי׳ את״ל דאחולי אחליה לתנאיה מאי מועיל מחילת התנאי אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ואפילו את״ל דחופה אינו קונה איכא למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי עד כאן לשונו:
(כה) ומ״ש הר״ם נרבוני ומ״מ בעל נפש לא ישאנה וכו׳ כתב ב״י יש לתמוה דה״ל לכתוב לעולם הוא ספק כמ״ש רבינו בדין ע״מ שיאחר אבא אין דהא להא דמיא עכ״ל ולפעד״נ דלא דמיין להדדי דבמקדש ע״מ שיאמר אבא אין כל שיאמר אין פעם אחת מקודשת אעפ״י שמתחלה אמר לא שהרי לא התנה בתנאו שלא יאמר לא אלא שיאמר אין ומשמע ודאי כל שיאמר אין אפילו לבסוף תהא מקודשת למפרע אבל במקדש ע״מ שאתן לך מאתים זוז חל עליו חיוב נתינת מאתים זוז מאותה שעה ולא נפטר ממנה עד שיתן לידה מאתים זוז ולפיכך מיד כשאמר שאין רוצה לקיים תנאו לעולם כיון דנפטר באמירה זו מנתינת מאתים זוז נתבטלו הקידושין מיד ואינה צריכה גט אלא דמכל מקום בעל נפש לא ישאנה וכו׳ דאע״פ דמדינא ליכא איסורא הוצאת לעז מיהא איכא:
(כו) ומ״ש אבל כנסה מקודשת מיד וכו׳ נראה דס״ל דמקודשת ודאי אע״ג דכנס ולא בעל דכיון דקי״ל כרב דאפילו בכנס ולא בעל צריכה גט דינו כבעל וכי היכי דבבעל מקודשת ודאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכי נמי בכנס ולא בעל דכיון דכנסה ראויה לביאה היא חשבינן ליה כאילו בעל וז״ש כדאמרינן במקדש על תנאי ובעל וכדלקמן בסי׳ ס״א דבכנסה לחופה ונתייחד עמה הרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו לא בא עליה ודלא כהרמב״ם שכתב שמא ביטל תנאו דמשמע דס״ל דאינן אלא ספק קידושין וכ״כ הרא״ש בפ׳ המדיר דמשמע מפירוש רש״י דכיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קידושין גמורים הם ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתברא דהא קטנה וכו׳ ומכל מקום מסקנתו כגדולים דספק קידושין נינהו וראוי להחמיר להצריך גט משניהם וכן כתב רבינו בראש סימן ל״ט וע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(לז) מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְקִדֵּשׁ עַל תְּנַאי: אִם בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מֵעַכְשָׁו, וְקֹדֶם שֶׁהָלַךְ נִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם לְהַאֲרִיךְ הַזְּמַן, וְעָבַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא בָּא, וּבָא קֹדֶם הַזְּמַן הָאַחֲרוֹן, הָוֵי קִידוּשִׁין, דְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה עַל תְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל הַתְּנַאי {אוֹ לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ מִמֶּנּוּ (הָרא״ש וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).} וַאֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם תְּנַאי הַשֵּׁנִי.
באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עד) שם בשם תשו׳ הרא״ש כלל ל״ה
(עה) מהא דרב ושמואל קידושין דנ״ט ע״א
(כ) נתרצו שניהם להאיך הזמן ק״ל מ״ש מהא דאיתא בי״ד סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שיאמר כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא״כ התנו שיוכל להאריכו וכ׳ שם ב״י תיקון לזה שלא יעבור על השבועה דיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע״מ שתשבע לפרוע לי לזמן פלוני והוא ישבע לו אלמא דיש לפנינו שני דרכים או שהשבועה הראשונה רובצת עליו ועובר עליה בכל שעה כל שאינו (אומר) הריני כו׳ ולא מהני מה שיתן לזמן השני או שיאמר הריני כו׳ ואז נמחלה השבועה ראשונה לגמרי וא״כ ה״נ ממ״נ קשה אי תאמר בהרחבת זמן לחוד בלא הריני כו׳ לא נתבטל הקישור לגמרי והוא חייב עדיין לקיימו ויש לנו לומר שמה שאינו מקיים התנאי לזמן המוגבל עובר על התקשרות שלו והקידושין בטלים כדין עובר על תנאי ומה יועיל כשמקיימו לזמן שני ואם תקבל קידושין מאחר תהיה מקודשת לו וא״ת כאן דבאומר׳ הריני כו׳ א״כ בטלו הקידושין הראשונים לגמרי כמו שצריך שם שבועה אחרת א״כ נצריך קדושין אחרים וק״ו הוא דמה התם בשבועה שאם עבר במזיד ולא פרע באותו יום עדיי השבועה רובצת עליו ועובר עליה בכל יום כמבואר בח״מ סי׳ ע״ג ואפ״ה אמרי׳ באומר הריני כו׳ נסתלק מעשר ראשון ק״ו כאן שאם עובר על תנאו במזיד בטלו הקידושין ק״ו באומר הריני כו׳ וע״כ צריך אתה לומר כאן דכשאומרת הריני כאלו התקבלתי כונתה דוקא בתנאי כשתתן לי בזמן אחר אז דוקא הוה כאלו התקבלתי וע״כ הקידושין הראשונים תלוים בקיום זמן האחרון וע״כ ל״צ קידושין אחרים א״כ למה כתב ב״י שם בי״ד דבאומר הריני כו׳ צריך שבועה אחרת וצ״ע.
(נד) ואפילו נתאכלו המעות. דין זה אינו תלוי בהרחבת תנאי הראשון ואפי׳ בלא תנאי כלל אם אמר לאשה הרי את מקודש׳ לי לאחר שלשי׳ ונתאכלו המעות בתוך שלשי׳ אפ״ה מקודש׳ לאחר שלשי׳ וכדאית׳ לקמן סי׳ מ׳:
(סד) נתרצו שניה׳ להאריך הזמן. בט״ז הקשה ממ״ש בי״ד סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט בנשבע לשלם בזמן פלוני א״י להרחיב הזמן:
(סה) או להוסיף או לגרוע. ע׳ ענין זה באריכו׳ ס״ס קמ״ד ומ״ש אפילו נתאכלו המעות הטעם כיון שבא לידה בתור׳ קדושין כמ״ש בסי׳ כ״ח:
(מח) הזמן. בט״ז הקשה ממ״ש ביו״ד סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:
(נג) מי שהלך כו׳ דכל כו׳ – כנ״ל סכ״ה:
(נד) או להוסיף כו׳ – כמ״ש בגטין פ״ב פ״ג בעי אביי כו׳ בעי רב אשי אף לשמעון כו׳:
וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל בתשובה באחד שהלך למדינת הים וקידש על תנאי אם באתי מכאן ועד י״ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו, וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועברו י״ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון, וכתב דהוו קידושין, דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי ואפילו נתאכלו המעות הוו קידושין למפרע כשנתקיים תנאי השני.
(מט) ומה שכתב רבינו שכ״כ הרא״ש בתשובה שיכול לבטל התנאי בכלל ל״ה כתב כן והביא ראיה לדבר מההיא דהמדיר דאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה וכמו שכתבתי בשם הר״ן וכתב עוד ואע״ג דעיקר מעשה עשה על תנאי וכפל התנאי שאם לא יתקיים התנאי שיהיה המעשה בטל אפ״ה יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דמתנאי בני גד ילפינן שיש כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ואפילו (הכי) אי כפליה לתנאי ולהכי בעינן שיהא התנאי לגמרי כתנאי בני גד דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שהמעשה הוא בפני עצמו וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אם כן יכול הוא לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו ואין קיום המעשה (תלוי בו) דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים כדחזינן בקידושין פרק האומר (קידושין נט:) גבי פלוגתא דר״י ור״ל דפליגי במקדש אשה לאחר ל׳ יום וחזר בתוך ל׳ יום ואמר ר״י אתי דיבור ומבטל דיבור וכתב עוד וכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו להוסיף או לגרוע ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דגיטין (גיטין פב:) בעי אביי א״ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר וא״ל לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרי או דילמא מאי דשרי אסר ומאי דאסר שרי אלמא אפילו בחוץ דהוי שיורא יכול לבטל מה ששייר ולשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע כ״ש בתנאי ואע״ג דהתם מיירי שחזר ואמר קודם מסירת הגט לידה דאי אחר מסירת הגט מאי קאמר או דילמא מאי דשרי אסר כיון דבא הגט לידה לאו כל כמיניה לאסרה למי שהתירה כבר מכל מקום אע״פ שכבר באו הקידושין ליד האשה יכול להוסיף על תנאו קודם כיון שמתחלה באו על תנאי לידה ועדיין לא נתקיים התנאי ומיתלי תלי הקידושין עד שיתברר אם יתקיים התנאי וכן יכול לבטל ולהוסיף או לגרוע ואפילו אם נתאכלו המעות ודמי להא דאמרינן בקידושין פרק האומר על מתני׳ דהמקדש את האשה לאחר ל׳ יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע״פ שנתאכלו המעות מ״ט הני זוזי לאו למלוה דמי ולא לפקדון דמי לא למלוה דמי דאילו מלוה לאו לקידושין יהביה ניהלה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה לפקדון לא דמו דברשותיה דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי ה״נ כיון דבתורת קידושין יהבינהו ניהלה אפילו נתאכלו המעות יכול לשנות תנאו ואפילו אי הוו כמו קידושין אחרים חדשים שהיה מקדש עכשיו בתנאי אחר הוו קידושין כיון שאם נתבטלו הקידושין הראשונים היתה צריכה להחזיר לו המעות יכולה היא להתקדש באותם שחייבת לו דלא למלוה דמו כיון שבתורת קידושין באו לידה כ״ש כשהוא מאריך תנאו והקידושין חלין למפרע דהוו קידושין כללו של דבר אם אריכות זמן התנאי חשיב כאילו ביטל תנאי הראשון הרי היא מקודשת לאלתר כדפרישית לעיל ואם הוא חשיב כתוספת ולא כביטול אז היא מקודשת בקיום התנאי אלא ודאי נראה דבידה לשנות ומקודשת בקיום תנאו השני עכ״ל ובכלל מ״ו סימן ד׳ כתב לענין ביטול התנאי יש חילוק בין גיטין לקידושין דבקידושין אם התנאי לטובתו יכול לבטלו כההיא דפ׳ המדיר שקדשה ע״מ שאין בה מומין ואין עליה נדרים אבל אם התנאי הוא לטובת האשה כגון ע״מ שאתן לך ק״ק זוז אינו יכול לבטלו דנהי שהתנאי יכול לבטל מ״מ אינה מקודשת אם לא יתן לה ק״ק זוז כי היא לא נתקדשה אלא אדעתא דהכי שיתן לה ואין האשה מתקדשת אלא לדעתה אבל הגט בין שהתנאי לטובתו בין שהוא לטובת האשה יכול לבטלו והגט גט אע״פ שלא נתקיים התנאי עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לח) בְּקִדּוּשִׁין, תְּנַאי שֶׁהוּא לְטוֹבָתוֹ, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין אוֹ שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. אֲבָל אִם הוּא לְטוֹבַת הָאִשָּׁה, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז, נְהִי שֶׁהַתְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל, מִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אִם לֹא יִתֵּן לָהּ מָאתַיִם זוּז.
באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עו) ב״י בשם תשובת הרא״ש כלל מ״ז סי׳ ד׳ ופיר׳ שם מפני שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה משא״כ בגט שהוא בעל כרחה שיכול לבטל וכדלקמן סי׳ ק״מ
(נה) יכול לבטלו. כבר כתבתי בסעיף ל״ה שהרשב״א חולק על זה מאחר שהיו עליה נדרים או מומין א״כ נתבטלו הקידושין מיד ומה תועיל מחילה והתוס׳ והר״ן תירצו קושיא זו:
(נו) אינה מקודשת אם לא יתן. ואם כנסה תוך זמן התנאי כתב הר״ן בשם הירושלמי דבא מעשה לפני ר׳ אבהו ופסק דמסתמ׳ בשעת כניסה בטלו התנאי כדי שלא תהא בב״ז ומ״מ נעשו הדמים מלוה עליו ואם נאמן לומר פרעתי ע״ש:
(סו) יכול לבטלו. אף על גב שהוא תנאי שאינו ממון אמרינן כוונתו היה שלא יבוטל אא״כ כשיוודע לו יקפיד כמ״ש לעיל:
(סז) אינה מקודשת. היינו כל זמן שלא מחלה ואם כנס אמרינן בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי כמ״ש בסמוך וע׳ רס״ח:
(מט) יתן – היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי׳ בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב״ש:
(נה) בקדושין כו׳ כנ״ל – אבל כו׳ משא״כ בגרושין אף לטובת האשה יכול לבטל כיון שמגרשה בע״כ וא״צ דעתה משא״כ בקדושין וז״ש בקדושין מ׳ א׳ במתני׳ ע״מ שאתן כו׳ ובגיטין ע״ד א׳ ע״מ שתתן. הרא״ש שם וז״ש כאן בקדושין כו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(לט) הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ לְכָל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי, הֲרֵי זֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. {הַגָּה: אִם חוֹלְקִין אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אוֹ לֹא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּקוּם וַעֲשֵׂה אֵין אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם תְּנַאי שֶׁהָיָה עָלָיו לְקַיֵּם, אֶלָּא צָרִיךְ עֵדִים; אֲבָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, כָּל אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן, אִם אֵין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַ״ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָאַחֲרוֹנִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּקוּם וְעֲשֵׂה נַמֵּי נֶאֱמָן, כָּל שֶׁאֵין כְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַמְבַּ״ן וְר״י).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(עז) ל׳ הרמב״ם שם בפ״ז מבעיא דר׳ אבא וכו׳ גיטין דף פ״ב ע״ב מדקאמר התם את״ל איתא לדרב אבא וכו׳ ומפרש רבינו אם תמצי לומר דאיתא לספק׳ ולבעיא דר׳ אבא וכו׳ ה״ה שם
(עח) שם ופ׳ ה״ה שנתבאר שם בגמ׳ ובה׳ דבעל מנת אפילו רבנן מודו דהוי גט וה״ה לקדושין שהיא מקודשת
(עט) פיר׳ שהאחד מסופק וכן היא בר״ן
(נז) אם חולקין אם נתקיים התנאי. ל״ד חולקים אלא הא׳ אומר איני יודע אם נתקיים התנאי אבל כל שטוען ברי שלא נתקיים התנאי הוי כאומר לא קידשתני וכבר כתבתי בסעי׳ ל״ה דעת הב״ח:
(נח) אלא צריך עדים. מלשון הר״ן משמע דאם אין עדים אינ׳ מקודשת כלל דמדמה לה לאומר מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע דהמע״ה ולעיל סעיף י״ב פסק דאם אין עדים מקודשת מספק והם דברי הרא״ש פ׳ האומר, בד״מ העתיק פה סוף תשובת הרשב״א סימן תתקי״ט וסי׳ תתקע״ז ללמוד מהם דיני תנאי לקידושין גם הב״י העתיק תשובה אחת לעיל בסי׳ זה כענין שנכתב אם תמאן האשה שפירש מיאון אחר התראה דוק ועיין שם:
(סח) הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו׳ הרי זו מקודשת מספק. כ״כ הרמב״ם פ״ז, מיהו לדעת תוס׳ פ׳ האומר דף פ׳ והר״ן אינה מקודשת כלל וכן פי׳ בש״ג שם ר״פ האומר:
(סט) אם חולקין. הנה דין זה נחלק לד׳ אופנים אחד אם שנים אומרים נתקיים התנאי, ב׳ אם שניהם אומרים לא נתקיים, ג׳ אם מכחישים זא״ז, ד׳ אם אחד אומר נתקיים ושני א״י, ומשמע אם שניהם אומרין נתקיים או לא נתקיים נאמנים, והנה אפילו אם התנאי הוא בקום ועשה ושניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אלא אם ירצו ימחלו זה לזה, ואם שניהם אומרים שלא נתקיים כי היכ׳ דיבטלו הקדושין נאמנים ג״כ כמ״ש בר״ן פ׳ האומר בשם הרמב״ן אם התנאי בקום ועשה ואמר שלא נתקיים נאמן מכ״ש אם היא מודה לדבריו אף הר״ן לא פליג בזה ול״ד למ״ש לעיל בשם הרמ״ה דשניהם אינן נאמנים דשם אין מעשה בדבר ואם התנאי הוא בשב וא״ת ושניהם אומרים נתקיים ולא עברו פשיט׳ נאמנים, ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו התנאי ועשאו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונראה דאינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בקום ועשה וראיה לזה מהא דקי״ל כשמגרש מתנה תנאי עליה בשב וא״ת מותרת ליש׳ ולא חיישינן שמא עברה כמ״ש בסי׳ קמ״ג והר״ן הבי׳ ראיה מזה גם מ״ש בסעיף כ״ד ראיה לזה דאינם נאמנים, ושאר אופנים יתבאר בסמוך:
(ע) אלא צריך עדים. ואם אין לו עדים והוא אומר נתקיים והיא אומרת א״י מדמה הר״ן לאומר מנה הלויתיך וזה אומר א״י לפ״ז היא מותרת לשוק ומ״ש לעיל בתנאי אעשה עמך כפועל שהוא תנאי קום ועשה אם אין עדים בדבר שהיא מקודשת מספק איירי נמי שהוא א״י מחמת פלוגת׳ זו שנתבאר כאן היא ספק מקודשת, ואם השני מכחיש בברי שלא נתקיים אז לכ״ע הקדושין בטילים וכ״כ בח״מ ולא כב״ח שכתב דהוי ספק קדושין, והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה ואם התנאי הוא עליו בקום ועשה ואמר שלא עשה והיא א״י להכחישו נראה לכ״ע הקדושין בטילים כמ״ש בר״ן בשם הרמב״ן אף הר״ן מודה בזה מאחר שהוא בקום ועשה ואמר שלא עשה מ״ה בתנאי שאראך לא חיישי׳ שהראה לה כמ״ש לעיל, ואפילו אם היא אומרת ברי נתקיים התנאי והקדושין חלין והוי הכחשה ברי וברי פסק הרמב״ן המע״ה וכאן היא באתה להוצי׳ ממנו שתהא אשתו ויש לה עליו כמה חיובים אינה נאמנת בלא ראיה מ״מ היא אסורה בקרוביו דהיא אומרת קדשתני ואם התנאי שב וא״ת ואמר שעבר בפועל בזה יש לומר לכ״ע אינה נאמן אפילו אם השני א״י ל״ח שעבר בפועל, גם מ״ש כאן בתנאי שב ואל תעשה כ״א נאמן אם אין כנגדו מכחישו משמע אם התנאי הוא בקום ועשה והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו ושם בר״ן משמע כל כה״ג א״י להכחישו דל״ח שעברו בפועל וכן בח״ה סי׳ רמ״א פסק בתנאי שב ואל תעשה צריך הנותן להבי׳ ראיה שעבר המקבל אבל לא מהני הכחשתו בלא עדים והמקבל מוצי׳ ממנו ש״מ דאינו נאמן לומר שעבר בקום ועשה, ועיין בד״מ העתיק סס״ז תשובת רשב״א סי׳ תתקי״ט וסי׳ תתקע״ז ללמוד משם דיני תנאי לקדושין:
(נ) מספק – כ״כ הרמב״ם פ״ז מה״א. מיהו לדעת תוס׳ פרק האומר והר״ן אינה מקודשת כלל ב״ש:
(נא) או לא – דין זה נחלק לד׳ אופנים. א׳ אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב׳ אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג׳ אם מכחישים זא״ז. ד׳ אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג״כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס״ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ״ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ״מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה״ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א״י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר״ן נמי דא״י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב״ש ודו״ק ועיין בה״י:
(נו) האומר כו׳ – גיטין פ״ב ב׳ ואע״ג דר׳ אבא פשטה מ״מ אביי אמר אם איתא כו׳ ש״מ שהוא ספק ר״נ וטור פ׳ כר׳ אבא:
(נז) אבל כו׳ – כמש״ש א׳ דתנאה הוי לכ״ע:
(נח) י״א דכל כו׳ – כמ״ש בירושלמי הנ״ל וערש״י בכתובות י״ט ב׳ ד״ה תנאי היה כו׳ ועמ״ש בח״מ סימן רמ״א ס״ז וע״ל סי״ב אם יש עדים כו׳ ועב״ש:
(יב) סל״ט שתהי׳ מותרת לפלוני. נ״ב ע׳ בית מאיר בתשו׳ סי׳ ו׳:
(יג) ב״ש אות ע׳ וכן בח״ה סי׳ רמ״א. נ״ב עיין תשו׳ שבות יעקב ח״ג סי׳ קע״א:
(יט) אבל אם אמר כו׳ ה״ז מקודשת עיין בשעה״מ פ״ח מהל׳ גירושין סוף דין י״ב מה שתמה על זה:
(כ) התנאי או לא – עבה״ט מ״ש ואם התנאי שב ואל תעשה כו׳ עד ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים כו׳ ובב״ש ס״ק ס״ט כתב בזה וז״ל ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עבר התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונראה דאינם נאמנים דלא חיישי׳ דעברו התנאי בקום ועשה וראיה לזה מהא דקי״ל כשמגר׳ מתנה תנאי כו׳ עכ״ל וע״ש עוד בסק״ע ועיין בס׳ שעה״מ פ״ז מה״א דין י׳ שהרבה לתמוה עליו שהרי מדברי הר״ן פ׳ האומר (כפי מה שהגיה שם הרב תומת ישרים) ומדברי הרשב״א בחידושיו שם מבואר להדיא דיש חילוק בין קידושין לגירושין ובקדושין היא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפילו במכחישתו ומכ״ש בשניהם מודים וכן מבואר ג״כ דעת הרמ״א ז״ל שכתב אבל תנאי שהוא בשב וא״ת כל א׳ מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זא״ז אעילו בתנאי דשב וא״ת יכול להכחישו והרב ב״ש בסק״ע תמה עליו שמדברי הר״ן ז״ל שם משמע דכל כה״ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישי׳ שעבר בפועל וע״ש ובאמת ז״א שלא כ״כ הר״ן ז״ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת ומה שהביא הב״ש שם ראיה מת״ה סי׳ רמ״א דפסק בתנאי שב וא״ת צריך הנותן להביא ראיה כו׳ אין זו ראיה דדוקא בקידושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני אבל במתנה ליכא מגו לכן אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה עכ״ד ע״ש באורך: ולע״ד אפשר להליץ בעד מרן הב״ש ולומר שדבריו נכונים לדינא לפי מ״ש בשעה״מ שם בטעם הדבר למה בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים דאין לומר משום דהמוציא מחבירו ע״ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על העול׳ היא נאמנת דא״כ בגירושין יהא הוא נאמן לומר שבטלה בידם דהיא הויא מוציא מחבירו שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל רק הטעם הוא דבקדושין היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו׳ יעו״ש וא״כ הרי אנן קי״ל דגם בגרשתני אינה נאמנת רק לחומרא כמ״ש הרמ״א בסי׳ י״ז ס״ב בהגה ועב״ש שם סק״ד מעתה ליכא מיגו וא״כ לדידן דמי קדושין לגרושין. אמנם כל זה לפי טעמו של השעה״מ הנ״ל במה שמחלק בין קדושין לגרושין. אך באמת ז״א וא״א לאומרו כלל בדעת הר״ן דלכן בקדושין נאמנת משום מיגו דגרשתני דהרי דעת הר״ן מפ״ב דכתובות דהאשה שאמר׳ גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר (והוא הי״א דלעיל סי׳ י״ז ס״ב בהגה) וא״כ לא שייך מגו דגרשתני. ועב״ש בסי׳ מ״ז סק״ט אלא ע״כ דאיכא טעמא אחרינא לחלק בין קדושין לגירושין והיינו משום דבגיטין אנן סהדי שלא עברה בפועל מתוך חומר כו׳ וכמ״ש הרשב״א בחי׳ בגיטין דף פ״ג ע״ש וא״כ דברי הב״ש הנ״ל צ״ע ועיין בספר בית מאיר מענין זה:
אמר לה תהא מקודשת לי חוץ מפלוני, שלא תיאסר עליו אלא תהיה כאשת איש לכל העולם חוץ מפלוני שתהיה לו כפנויה, אינם קידושין. והרמב״ם כתב שהן ספק קידושין. אבל אם אמר ע״מ שלא תיאסר לפלוני, אינו תנאי והוו קידושין גמורין ואסורה לו.
(נ) אמר לה תהא מקודשת לי חוץ מפלוני וכו׳ בר״פ המגרש נחלקו ר״א וחכמים במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני שר׳ אליעזר מתיר וחכמים אוסרים ובעי רבי אבא בקידושין היאך תיבעי לרבי אליעזר תיבעי לרבנן הדר פשטה בעינן ויצאה והיתה ופירש״י הדר פשטה וכו׳. לר׳ אליעזר הוו קידושי לרבנן לא הוו קידושין וכ״כ הר״ן ז״ל:
(נא) ומה שכתב הרמב״ם שהן ספק קידושין הוא בפ״ז וכתב ה״ה שטעמו משום דאיתא התם בגמ׳ אמר אביי אם איתא לדרבי אבא בא ראובן וקדשה חוץ משמעון וכו׳ מפרש רבינו אם ת״ל איתא לספיקא ובעיא דרבי אבא דמפליג בין קדושין לגירושין ואע״פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקדושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר״י דאמר רווחא לחבריה שבק דהו״ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקדושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דרבי אבא אינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן עכ״ל ומ״ש אבל אם אמר ע״מ שלא תאסר לפלוני אינו תנאי והוו קדושין גמורין ואסורה לו כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ז ונתן טעם מפני שהתנה בדבר שא״א לקיימו וכתב ה״ה כבר נתבאר שם ובגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע״מ אפילו רבנן מודו דהויא גט וה״ה לקדושין שהיא מקודשת עכ״ל:
כתב רבינו ירוחם כל תנאי שיש בידו לקיימו ואין האשה יכולה להכחישו נאמן לומר קיימתי התנאי פשוט בתוספתא וכתב הרמ״ה וכן כל תנאי שבידה לקיימו ולא ידע הוא היא נאמנת לומר קיימתיו כיון שאינו יכול להכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע״מ שתתן לי ק״ק זוז כלל גדול אמרו המע״ה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן שלא קיימה ואסורה ע״כ פירוש בכל דבר שהוא נאמן לומר קיימתי אז היא מקודשת מספק עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נו) אבל אם אמר ע״מ שלא תיאסר לפלוני כו׳ פירוש שאמר לה הרי את מקודשת לי ע״מ שתהיה מותר לפלוני דהתנה בדבר שא״א לקיימו שנתבאר בר״ס זה (ע״ש מ״ש אמ״ו ז״ל בסעיף ט׳ כ״פ) שאינו תנאי ולכן המעשה דהיינו הקידושין קיים אבל כשהוא אומר חוץ לפלוני ולא אמר על מנת אין זה תנאי וק״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהחלקת מחוקקבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אבן העזר לח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אבן העזר לחרשימת מהדורות, באר הגולה אבן העזר לח, ט"ז אבן העזר לח, חלקת מחוקק אבן העזר לח, בית שמואל אבן העזר לח, באר היטב אבן העזר לח, ביאור הגר"א אבן העזר לח, הגהות ר' עקיבא איגר אבן העזר לח, פתחי תשובה אבן העזר לח, טור אבן העזר לח, מקורות וקישורים לטור אבן העזר לח, בית יוסף אבן העזר לח, אור חדש – תשלום בית יוסף אבן העזר לח – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אבן העזר לח, דרישה אבן העזר לח, פרישה אבן העזר לח, ב"ח אבן העזר לח

Even HaEzer 38, Shulchan Arukh Sources Even HaEzer 38, Be'er HaGolah Even HaEzer 38, Taz Even HaEzer 38, Chelkat Mechokek Even HaEzer 38, Beit Shemuel Even HaEzer 38, Baer Heitev Even HaEzer 38, Beur HaGra Even HaEzer 38, Hagahot R. Akiva Eiger Even HaEzer 38, Pitchei Teshuvah Even HaEzer 38, Tur Even HaEzer 38, Tur Sources Even HaEzer 38, Beit Yosef Even HaEzer 38, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Even HaEzer 38, Darkhei Moshe Even HaEzer 38, Derishah Even HaEzer 38, Perishah Even HaEzer 38, Bach Even HaEzer 38

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×